מי ה"איש המחליט" באמת בעיתון הארץ?

בעולם התקשורת מקובל שהמו"ל והעורך הראשי בכל עיתון הם שני האנשים המחליטים הבכירים. ואולם בהארץ המצב שונה. יש הבדל בין הצד הפורמלי של המחליטנים לבין הצד המעשי בפועל. המו"ל עמוס שוקן, והעורך הראשי, אלוף בן, הם הצד הפורמלי. ואילו בצד המעשי, שני האנשים המחליטים באמת הם אלון עידן וגדעון לוי. אלון עידן, הוא המחליט האמיתי איזה מאמרים יפורסמו ואיזה לא. ואילו גדעון לוי, הוא המחליט שמעצב את אופיו "האידיאולוגי" של עיתון הארץ, שבחלקו הוא עיתון אינפורמטיבי שיגרתי ובחלקו הוא ביטאון אופוזיציוני שמאלני קיצוני, אנטי ממסדי, בכל נושא וענין ביטחוני, מדיני, לאומי וציוני. הארץ מנוהל בעריכה פוליטית שסיסמתה "בעד הנגד". נגד הכל למעט בעד הפלשתינים, השמאל הקיצוני והמנדט הבריטי... גדעון לוי, "הכוכב" של "העיתון לאנשים חושבים" הפך בפועל ל"מסבירן" של אויבינו הפלשתינים, היושב בתוכינו וכותב נגדינו. אלוף בן, העורך הראשי הנוכחי, היה בעבר הקרוב עורך הדעות, שאלון עידן החליף אותו בתפקיד. אלוף בן הוא פובליציסט איכותי שכתב בעבר וכותב גם עתה מאמרים בעלי ערך וידע. ואילו אלון עידן התגלה כחסר איכויות עיתונאיות וכישורי כתיבה רצינית. מעקב אחר הדברים שאלון עידן מפרסם מפעם לפעם. חושפים את דעותיו הקיצוניות מצד אחד, ושורה של הגיגים עלובים חסרי ערך בנושאים שוליים בלתי חשובים, בצד שני, כמפורט בכמה דוגמאות הבאות:

• הוא כותב טקסטים של הגיגים טיפשיים, בנושאים ספורטיביים שוליים, במדור "בעיני המתבונן" (12.7.12). טקסטים "פסיכולוגים" מתנשאים של ציניות ולעג כלפי עמיתיו העיתונאים, רון קופמן, בן כספית ומאיר אינשטיין.

הוא מאשים עיתונאים אלה בשטחיות, באלימות מילולית בסגנון של בוטות ובהמיות ובחוסר התמצאות בפרטים. "הם לא מבינים שהצורך לחרוץ גורלות מלמד על מצב נפשי ילדותי, שגורר את כל תרבות השיח הספורטיבי למחוזות אינפנטילים".

• במדור "בעיני המתבונן" (2.8.12) הוא מקדיש טקסט ארוך של השמצות גסות ופוגעות של לעג ארסי כלפי משה גרטל. שדר וכתב ספורט ותיק ומוערך של רשות השידור, ששידר מלונדון במהלך האולימפיאדה.

להלן לקט "הביטויים העיתונאיים" העלובים של אלון עידן נגד גרטל: "גרטל הוא פשוט איש שמדבר שטויות. גרטל הוא שדר ילדותי. מה שקופץ לו לראש הוא פשוט אומר כמו ילד. הוא אדם שמקנה לדיבור עדיפות על המחשבה. כשהוא פותח את הפה אין לו מושג מה הוא הולך להגיד".

• באותו המדור "בעיני המתבונן" (10.5.12) הוא כותב הגיגים אישיים מבולבלים של אהבותיו ושנאותיו על כדורגלנים ידועים, תוך חיבור מוזר לדעותיו הביקורתיות על נתניהו ומופז ואומר לעצמו: "לפעמים אני חושב שמישהו מביט בי מלמעלה מחייך ואז ממלמל: איזה אידיוט"! ההוא למעלה באמת צודק.

• סוג נוסף של "כתיבה עיתונאית" נחותה שלו מודפסת מדי שבוע במוסף הארץ בכותרות כמו: "אינטימיות", "היפנוזה", "אלימות". בכותרת "אינטימיות" הוא פירסם רכילויות על היחסים בין "הכוכבים" נינט ויהודה לוי, על-רקע נישואיהם הקרובים. שפע של שטויות שמתאימות לעיתונות נשים במספרות, ולא לעיתונאי "בעיתון לאנשים חושבים".

בכותרת "היפנוזה" הוא כותב טקסט "פסיכולוגי אנליטי" יומרני כדי להוכיח שנתניהו עוסק בהיפנוזה...שבאמצעותה הוא מצליח לשלוט בהמונים. הוא לועג להתנהגותו של נתניהו לאחר פציעתו ברגלו במשחק כדורגל. הוא "מסביר" שלצעירים בפרט ולעם בכלל יש מוגבלויות שכליות, שמאפשרות לנתניהו לנהל "תעמולה פרטית".

• במדור נוסף בשם "מדד" הוא פירסם דברי לעג הסתה ושנאה נגד העם היהודי, הגניוס היהודי, פרס הציונות, ומדד הגזענות הישראלית.

22 אחוז מכלל הזוכים בפרס נובל הם יהודים, ולכן מוסטפא תמימי נהרג ביום שישי בנבי סאלח ! כאשר המלך השוודי לחץ את ידו של מקבל פרס נובל, היהודי פרופ' שכטמן, לחץ חייל של צה"ל על ההדק הרג מפגין ערבי ! (מדד 16.12.11). לעסקת שחרורו של גלעד שליט, תמורת 1027 פלשתינים הוא קורא לזאת "מחירון הגזענות הישראלית" ! מתוך מאמרו "כמה שווה חייל ישראל" (28.10.11) ל"פרס היצירה הציונית" הוא מכנה בלעג "מסאג' בגב האומה" ! במאמר קצר של 280 מילה (מדד" 4.5.12) הוא משתמש 28 פעמים במילה ציונות בכינויי לעג, ביזוי והתנשאות. כל זאת כביכול בביטויים ספרותיים תרבותיים, התואמים את הרוח הפוסט ציונית בהארץ. אלון אידן - זה "האיש המחליט" בעיתון הארץ בחסות מו"ל הארץ. גנרטור של הגיגים מתנשאים חסרי משמעות וערך. פקיד הגהות והגיגן של שטויות המתאימות למקומונים עירוניים. "קשקשן "אינטלקטואלי" "פסיכולוגי" קטסטרופלי. כתבן של רכילויות המתאימות לעיתוני נשים במספרות. הגיגן של ביקורות טיפשיות בעניינים ספורטיבים שוליים.