זה קרה בתחילת שנות ה-2000. אחרי כמה שנים של קריירה פושרת קובי פרץ לקח בקבוק מי חמצן, שפך ממנו בנדיבות על ראשו ויצא מן הצד השני כשחורדיני מן המניין. כמה רגעים אחר כך הוא שלף (משחק מילים בלתי מכוון) להיטים כמו "בלבלי אותו" והפך לזמר המזרחי המצליח ביותר בישראל. ולמרות שהוא שר "אני לא בן של מלך", הכתר הבהיר שלו לא עזב את ראשו לרגע. הבהרת השיער היא הכלי היעיל ביותר שדרכו אפשר להתקרב לאידיאת היופי הקולוניאליסטית של האדם הלבן. זהו שיתוף פעולה כמעט פושע עם הניסיון לשטוף את העולם ואת ההיסטוריה של העולם בנרטיב אחד בודד. ביונסה, למשל, ולמרבה הטרגדיה, נראית קצת פחות אפרו-אמריקנית עם הרעמה הזהובה שלה. אבל אצל פרץ נדמה שמדובר במצב הפוך. דווקא הבהיר מדגיש את הכהה, ויחד עם זאת את הניסיון הלא כל כך מבריק ולא כל כך מוצלח להסוות אותו. אצל פרץ הבלונד יוצר קונטרסט. במקום לעדן תכונות מסוימות שהוא אולי למד לא לאהוב אצל עצמו, השיער הבהיר רק מדגיש אותן. מוציא החוצה את הפערים העדתיים הקשים בחברה שבה גדלנו. כמו במקרה של מייקל ג'קסון והיפוך העור, גם כאן ההבהרה רק מגחיכה ומבליטה את חוסר הביטחון העצמי. בשנת 2002 יצר האמן אלי פטל את העבודה "דיוקן שלילי". הוא צבע את פניו בשחור וחימצן את שערו, ואז צילם את עצמו והציג את הנגטיב של הצילום: אדם לבן עם שיער שחור. ההיפוך שהופך למקור. פרץ מדלג על השלב הזה, על המהלך המודע והאירוני, על הפעולה הביקורתית, ונותר רק עם הנגטיב. במובן הזה הוא פרודיה של שנאה עצמית. לא בשונה מבחורה אשכנזייה שיוצאת ממכון שיזוף עם גוון עור כהה במיוחד, אבל בין אצבעותיה ניתן להבחין בפסים לבנים שפיספסו את מקלחת הצבע. כשיעמוד פרץ מול שופט, הוא אולי יקווה שהבלונד יסמן אותו כבחור מבית טוב. אבל אותם קוצים מחומצנים ומשוחים בג'ל כבר הספיקו לצבור מטען תרבותי שלילי. כזה של ערס, כמו זה שמככב בפרסומת (השנויה במחלוקת) של בזק, שבה ערס גדול ושחום עם רעמה מחומצנת נעזר בשכנים האשכנזים שלו, שעושים לו מייק-אובר כדי שיצליח להתחיל עם בחורות בפייסבוק. כזה שנוהג בבוטות ובבריונות באותם שכנים כדי לפצות על העובדה שהם חכמים ומתוחכמים ממנו. כמו חשד לסחיטה באיומים. הבלונד אולי שירת היטב את פרץ במהלך הקריירה שלו, הפך לסימן היכר ולשטיק הזה שבנה את הפרסונה שלו. אבל בתמונה הרחבה הוא מזיק יותר משהוא ממתג, שכן הוא משליך עליו את כל המטען העדתי שהוא צבר, משייך אותו לקבוצה מסוימת שנתפסת בעיני הציבור הרחב כבלתי חיובית. אבל אולי זו בכלל לא הייתה האג'נדה שלו. אולי, אז בתחילת שנות ה-2000, חשב לעצמו פרץ שבלונדינים נהנים יותר. שאין כמו בלונד כדי להוסיף טאץ' של גלאם, של שואו, של שיק, גם לחייו הפרטיים וגם לפרסונת הבמה שלו. אולי הוא ראה סרטים הוליוודיים והבין מהם שבלונדיני זה הכי גבוה שאדם יכול לשאוף. אולי הוא פשוט אהב את ברבי. שרה סילברמן, באחד מפרקי הסדרה שלה, התערבה עם חבר אם יותר קשה להיות שחור או יהודי, והם סיכמו להתחלף ביניהם לכמה ימים. היא עטתה על עצמה תחפושת מלאה, כולל צבע פנים, שפתיים מוגזמות ולבוש פרה-מלחמת האזרחים. כשהיא נראית כמו קריקטורה של KKK היא יצאה לרחובות וגילתה שלהיות שחורה זה ממש ממש קשה. במקביל, החבר שלה, שהתחפש עם אף שלא היה מבייש את התעמולה של גבלס, גילה שזה איום ונורא להיות יהודי. המסקנה היא לא שקשה להיות בן מיעוטים, אלא שאם תתנהג כמו סטריאוטיפ אתה תעצבן בדיוק את אותה קבוצת מיעוט שאתה מנסה לייצג.