מי שהגיע למופע הסטנד אפ של גורי אלפי בזאפה אתמול (ה'), זכה לקבל שניים במחיר של אחד. הראשון היה גורי אלפי בדמותו העצבנית משהו, שנאחזה לפרקי זמן ממושכים מדי בכוס בירה. אלפי הסתובב על הבמה והתחיל ליירט את המימרות הידועות על תוגת החגים והעצבים המשפחתיים. לקינוח הוא גם עשה חיקוי של הדוד הטרחן. בהמשך, ניצתו סימנים ראשונים לכך שאולי הוא הולך להעמיק מעבר לבנאלי, כשאת משימת העלאתן של שלוש בנות ישנות מהאוטו הביתה הוא השווה לגרסה עדכנית של בחירתה של סופי. אך התקווה שזה יהיה הכיוון של הערב, התבדתה מהר מאוד כשאלפי הכריז שמשפחתו נמצאת באולם, ולכן הוא לא יגיד את המילה ואגינה.
כוסאמק, מאנוש ושאר ירקות
בעוד שבשאר העולם הפכה המילה הלועזית לפות לשגורה עד כדי כך עד שהיא נאמרת במפורש ברשתות השידור האמריקראיות, בעולמו של אלפי, היא אמורה עדיין נורא לזעזע, ולהביא גם לפרצי צחוק עצבניים של מבוכה. כדי להדגיש את הנקודה, מקפיד אלפי לסיים כל משפט שלישי ב"כוסאמק", עובר לבדיחות על כך שהואגינה של אשתו נפרדה ממנה מזמן ומקנח במיצוי כל הפוטנציאל הקומי הגלום בכך שמשמעותו של "מאנוש" ברומנית היא כפפה. שאר החומר של גורי שואב מאותם עולמות שבהם נשים לא יודעות לנהוג, רוצות רק ללכת לקניון ועושות פרצופים חמוצים. וכן, אפשר גם להחליף אותן בקלות במודל מדגם פיליפיני שאינו דורש תשומות נפשיות. לכך מצרף גורי כל מיני אבחנות על כמה חם בקיץ וכמה קר בחורף ועוד כל מיני הפכים בנאליים, שלא הצליחו להתרומם לפאנץ' או לאבחנה שונה, רעננה או מחכימה כלשהי.
בשאר הזמן, מתייחס אלפי למופע שלו כאל מאמץ קבוצתי, למרות שהוא לא מציע לשותפים שלו להתחלק ברווחים. זוהי שיטה מוכרת שהשתמשו בה הרבה סטנדאפיסטים ישראלים לפניו, לעתים בגלל מחסור בחומר טוב, לעתים בגלל עצלנות ולעתים מתוך מחשבה שרק בספונטניות אפשר לחלץ צחוקים. לרוב הגישה האחרונה, של הספונטניות, מתגלה ככישלון חוזר ונשנה. אלפי פוסע לאורך הבמה ומחפש בקהל קטגוריות וקבוצות, שיצליחו להתאים לארסנל הבדיחות שהביא מהבית. כמוצא שלל רב הוא מסתער על זוג נשוי טרי וזוג שחוגג ל"ה שנות איחוד ומיירט את כל הקלישאות האפשריות על זוגיות ועל הרוצח השקט של הרומנטיקה. עוד דיון עם אחד היושבים בקהל מוביל למסקנה שבבאר שבע כולם ערסים ובצפון כולן רוחניקיות שלא עושות שעווה. אתם רושמים את זה שם במרשם האוכלוסין?
אורנה בנאי מצילה את היום
בניגוד גמור לחלק העיקרי של הערב, הגורי השני שהופיע אתמול בזאפה היה גורי אלפי נינוח, רגוע ושובה לב. הצד הזה, שהפך את אלפי לחביב הפריים טיים, מצליח לצאת ממנו רק כשהוא חולק את הבמה עם עוד מישהו. לא משנה אם זה פסנתרן, אורנה בנאי או הראל סקעת, אבל ברגע שלא כל הנטל מוטל על כתפיו של אלפי האוקטבות יורדות בכמה דרגות, הלחץ משתחרר והחינניות שבה אליו. בנאי עלתה ונתנה קטע מתוך המופע שלה, לא באופן הכי אורגני בעולם, אבל זה בסדר. סקעת ביצע ביחד עם גורי את "השיר המרגש" שכתוב בדיוק ובכשרון גדולים. גם כשסקעת עבר לשיר סולו, אלפי נשאר איתו על הבמה וביצע תנועות מקסימות. במופע אלפי גם שר שני שירים. המילים לשיר האהבה לאיקאה לא אחידות ברמתן, אבל הביצוע מוכיח שהוא זמר מצוין.
חבל שהוא לא עצר שם, ובמקום עבר לקטע שירה לא ברור והתעקש למשוך את הערב עוד קצת. והפעם, עם בדיחות על חדר לידה. בשלב הזה נראה אלפי לא כמו סטנדאפיסט או קומיקאי, אלא כמו ילד בן שש שמאלתר מופע למשפחה שלו בסלון. העובדה שהם באמת היו בקהל, היא בהחלט לא תירוץ למי שכבר הוכיח שכשהוא מכבד את המלאכה שלו הוא מסוגל להרבה יותר.
