לדבריו, ברוב רובם של בתי הספר חשוב המידע. מטרת מערכת החינוך היא בראש וראשונה תעודת הבגרות. גם ילדים צעירים חושבים כבר איך להצליח בבחינות ולא איך ללמוד. הלימודים מתקיימים לפי אותו דגם ראשוני מלפני מאתיים שנה, כשבעקבות המהפכה התעשייתית נולד המושג "בית ספר". מטרתו הייתה לספק עובדים חרוצים וגם חיילים לצבא. "כיום אנו במאה ה-21 ובית הספר שלנו יוזם מגוון של דיסציפלינות, לא פועל וחייל בלבד. איננו מעוניינים בדקלום תאריכים. אנו מלמדים כיצד לחפש כל נושא בוויקיפדיה ובמקורות אחרים ומה לעשות במידע ההולך וגדל מיום ליום".
עיבוד המידע הוא אחד העקרונות של "קהילה", בית ספר פרטי המוכר על-ידי משרד החינוך אך אינו כלול במערכת החינוך של עירית תל אביב. עד כה היה זה בית ספר יסודי (אבל לא עממי...) עם חטיבת ביניים. השנה נוספה לו גם כיתה י' - התחלת תיכון.
הלימודים במוסד הזה מתנהלים לפי תוכנית משרד החינוך אולם הגישה והשיטה שונות. לכל תלמיד כאן זכות בחירה מוחלטת. בתחילת שנת הלימודים מקבלים הילדים, החל מכיתה א', ידיעון כמו באוניברסיטה. הם רואים איזה קורסים מציע המוסד ויכולים לבחור בין לימוד פרונטאלי או לימוד אישי יותר בקבוצה מצומצמת. ותמיד יש באפשרותם להסתייע במרכז לשיעורי בית, הנחשב לחלק ממסגרת הלמודים. במרכז מקבל התלמיד הסברים על חומר שלא הבין ומבצע תרגילי עזר המדגימים את הנושא.
אין כפייה
ילדי א' עוברים על ההצעות עם ההורים אך בכיתות העליונות הילדים הם המחליטים הבלעדיים מה ילמדו ומה לא. החינוך הדמוקרטי סומך על הילדים ונותן להם להחליט מה ילמדו ובעצם, אם בכלל ילמדו משהו. ההנחה השלטת היא "חנוך לנער על-פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" כאמור בספר משלי כ"ב, ו'. הילדים יודעים מה הכי טוב בשבילם. זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש, טוענים ב"קהילה". "כשאנו המורים כופים את דעתנו מה ילמדו הילדים, מתברר תמיד שטעינו. ילד ששונא כימיה ובכל זאת לומד את המקצוע לימודיו חסרי משמעות. מאומה לא יישאר בזיכרונו. תלמיד המתקשה במתמטיקה - עקב אכילס של הלימודים - ואינו משתתף בשעורים אלה - הבחירה שלו. אין אונס.
כאן מאמינים שבסופו של יום עוד יגיע למתמטיקה. אם הוא - או הוריו - ירצו תעודת בגרות, מספיק שישקיע שניים שלושה חודשים בלימוד המקצוע הרלוונטי, ואז יגיע לתעודה הנכספת. לשם כך אין צורך לענות 12 שנה ילד שאוהב מוזיקה ומעביר את רוב היום בנגינה על חשבון שאר המקצועות. שלא לשמה יגיע לשמה: כדי לדעת מוזיקה עליו לדעת נגינה, לדעת אנגלית בשביל הטקסטים הספרותיים וכתיבת השירים ולהכיר עוד אלף ואחד דברים לא פורמאליים. ולהפך: ילד שנטל על עצמו משימות גדולות מדי שאינו עומד בציפיות של עצמו, מחליט להפחית מהשיעורים ולהתרכז במה שמתאים לו באמת."
ומה אם הילד הולך לים במקום לכיתה? "לא נורא. במרוצת השנים ישנה את הכיוון וישתלב בכיתה. העיקר שתהיה לו ילדות מאושרת. לבסוף מגיעים רוב התלמידים לבחינת הבגרות. לכיתת התיכון שנפתחה השנה נרשמו 20 תלמידים. 19 מהם החליטו לעשות תעודת בגרות מלאה, על-מנת שיוכלו להמשיך בלימודים גבוהים. מאידך יש הורים שרשמו בהתלהבות את הצאצא ל'קהילה' ועד מהרה נתגלה כי תפישת העולם שלהם שמרנית לאין ערוך מזו של בית הספר - הם לוחצים על הילד שילמד ואילו בית הספר מניח אותו לנפשו וזה מבלבל, והילד מועבר למוסד לימודי שגרתי. כאן גם לא המקום לילדים הזקוקים למסגרת ברורה יותר עם תוכנית לימודים קבועה לכולם."
מדינת הילדים
עיקרון אחר כאן: פלורליזם בנושאי הלימוד. אין פורמאליות, אין מה חשוב בלמודים ומה לא. ישנה לא רק דרך אחת ללימודים, משחק ועבודה מעשית; קיים מגוון נושאים ודרכי לימוד. במישור הפדגוגי יש אלף ואחד דרכים ואפשרויות. ואתה יכול להתמקד בדברים שמעניינים אותך ולא במה שמעניין אחרים
ה"קהילה" היא מדינת ילדים. במידה רבה התלמידים הם שמנהלים את המוסד. כנהוג במדינה דמוקרטית יש בבית הספר רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שיפוטית. לצד המורים, התלמידים הם שותפים מלאים בכל הרשויות וכוחם שווה לכוחם של המבוגרים. בית המשפט של בית הספר מנסה לפתור סכסוכים בין הילדים בדרכי שלום ולהפחית בכך את האלימות. ילד בכיתה ג' למשל, טען שחברים לכיתה התנכלו לו על בסיס קבוע. העניין הגיע לבית המשפט והילד הנפגע והחברים הפוגעים העלו את טענותיהם. ההזדמנות לשפוך את הלב וגם לשמוע את הצד השני עשתה את שלה והבעיה נפתרה. "מדינת הילדים" של ה"קהילה" מנסה להגשים את תורתו של יאנוש קורצק וגם את "רפובליקה שקיד", הספר הרוסי שהרשים אותנו בנעורינו הרחוקים.
יסוד נוסף, שלישי, שעליו מתבסס בית הספר, אולי היסוד החשוב ביותר, הוא החניכה. לכל תלמיד מוצמד איש צוות בכיר הפועל כחונך, כנהוג בבתי ספר מעולים באנגליה. "ללא חונכים אפשר לסגור את בית הספר," ברור למנהל. החונך עוקב אחר לימודי החניך ורואה מה מתאים לאישיותו. הוא מטפל גם במישור הרגשי, בעיצוב הקשר החברתי שהוא לעתים הרבה יותר משמעותי מהלמודים. לכל חונך 15-18 תלמידים. חלקם מתמיד עם אותו חונך לאורך כל השנים ואחרים מחליפים אותו מדי שנה. התלמיד יכול לפנות לחונך בכל בעיה לימודית חברתית ומשפחתית, אפילו בעניינים טכניים המעסיקים אותו. זה היה החלום שלי כשלמדתי בבית הספר: מדריך שיעזור לי בפתרון בעיות.
"בשל כל האווירה הזאת טוב לילדים אצלנו," מציין בית הספר בגאווה, וילד שטוב לו מתפנה ללימודים. ילד נעדר ביטחון מתקשה להתמודד עם הקשיים. בבית ספר רגיל מי שחלש בחשבון נשאר מאחור, מתחיל להאמין שהוא לא בסדר, לומד את המקצוע וסובל כל שנות לימודיו. בבית הספר דמוקרטי הוא יכול להגיע לדימוי טוב. יש לו נקודת ראות חדשה.
"הקהילה" נוסד בשנת 2005 על-ידי רחל ביבר, אשת חינוך שרצתה להכניס את ילדיה לבית הספר הדמוקרטי ביפו אך כבר לא נמצא שם מקום. והיא החליטה להקים "דמוקרטי" נוסף. במרוצת השנים הלך בית הספר וגדל והמבנה בו שכן ברחוב ברנר נעשה צר עליו אך העירייה לא סיפקה לו מבנה: "חולדאי מתנגד לזרמים בחינוך," אומר המנהל, "הוא היה שמח לסגור מוסדות מהסוג שלנו." בלית ברירה עבר המוסד ליפו.
בית הספר פרטי, הכיתות קטנות, 18 ואפילו 11-13 ילד, מספר המורים גדול (40). יש חונכים ומרכז להכנת שעורים ושכר הלימוד בהתאם: לא פחות מ-1,300 ש"ח לחודש.
מאמינים באידיאולוגיה
במוסד 280 תלמידים, בדיוק כמספרם אשתקד. ביניהם ילדים הסובלים מהפרעות קשות, אוטיסטים שצורת הלימוד הפרטנית-יחסית מתאימה להם, וכמו-כן ילדים שנפלטו מהמערכת הרגילה, אך הגרעין הקשה הם הילדים שהוריהם מאמינים באידיאולוגיה של החינוך הדמוקרטי. החתך הסוציו-אקונומי כולל הורים בעלי אמצעים, אך הרוב ממעמד הביניים וגם מהמעמד הנמוך, כך טוענים. (מעניין איך יכול המעמד הנמוך לשלם 1300 ש"ח לחודש עבור ילד אחד, שלא לדבר על שניים?).
"הקהילה" אינו יחיד בסוגו. במרחב של ת"א-יפו קיימים כמה בתי ספר "פתוחים" ודמוקרטים. הם נעים בין חינוך פורמאלי לחינוך דמוקרטי טהור. "הדמוקרטי" ביפו למשל, המונה גם תלמידים ערבים, מתקרב לחינוך הפורמאלי. "הקהילה" מצוי באמצע הסקאלה הזו.
"ראיתי שזה בית ספר מיוחד שרמתו אינה נופלת מזו של בית ספר רגיל," אומר וייל, אב לתלמיד ב"קהילה". "בית הספר מכין את התלמידים לעולם החדש והילד מאוד נהנה שם מבחינה חברתית."
שירי כץ, שחינוך הילדים חשוב לה מאוד, רצתה להכניס את בנה לבית הספר א.ד. גורדון שבו למד אביו, אך שם סירבו לקבלו כי "הוא לא מחזיק טוב את העט ואיננו רוצים חריגים." בברירת מחדל פנתה ל"קהילה". הילד נתקבל בלי בעיות - בבית הספר הזה יש פתיחות - וכיום הוא תלמיד טוב. "כאן אין כיתות של ארבעים ילד. לומדים גם מוזיקה. המורה למוזיקה חובש כיפה סרוגה ומלמד גם את פרשת השבוע. נכון, בית הספר רחוק מהבית, עובדה מאוד בלתי נוחה, ועלות הלימודים יקרה מאוד, אך גם בבית ספר רגיל, לימודי החינם אינם חינם. כאן לפחות אין הוצאות על טיולים ואני פטורה מלהשקיע במורים פרטיים."
אכן מוסד חינוכי טוב ויפה, משופע באידיאלים. השאלה היא איך משתלטות כל הפתיחות והמתירנות שלו עם החיים הפרועים מסביב. להורים של היום יש השפעה רופפת בלבד והנה גם בית הספר מתיר את הרצועה ומתיר בעצם לילדים לעשות ככל העולה על רוחם. ולא פעם עולות על רוחם דווקא התפרעויות, התעללויות מכל סוג, מפגיעות מיניות עד להרג, סתם מתוך שעמום. העיתונים מלאים בתיאורי יצרים פרועים לא רק של נערים ונערות בגיל 15-16 - אלא גם של ילדים בני 10 ו-11 בסך הכול. אין רסן ואין יד בולמת גם בבית הספר, אנה אנו באים?
