עבודות של עליזה אולמרט, אם נתעלם לרגע מערך השוק שלהן ומן המיתולוגיה הנרחבת שהתפתחה סביבן, יש גם ערך אמנותי מסוים. זהו ערך של מוביליות, של היכולת לזגזג בקלילות רבה מגלריה לגלריה, ממדינה למדינה, מסלון לסלון - ולהיראות בדיוק במקום איפה שלא תשימו אותן. הן לא משויכות תקופה באופן מובהק, הן לא ממש מתלבשות על-אף זרם או אסכולה, הן פרידגמה של דקורטיביות בורגנית - לא מזיקות ולא מרגשות, תמתיות אך לא מאתגרות. והן משהו שלא הייתם מתנגדים לתלות בסלון שלכם, כיופי של סנטר פיס מעל הספה.
העבודות של עליזה אולמרט הן גם אלגוריה מצוינת לקריירה ולאישיות של בעלה, ראש הממשלה לשעבר
אהוד אולמרט, המאסטר של המוביליות הפוליטית. זה שלא משנה איפה אתה שם אותו, הוא נראה כאילו הוא נולד להיות שם. כפוליטיקאי מוניציפלי, כפוליטיקאי ארצי; כחבר של החרדים, כאויב של החרדים; כלוחם בפשע המאורגן, כנאשם בארגון פשעים; כאיש ימין מובהק, כאביה של פעילת שמאל; כמחרחר מלחמות, כמקדם תהליכי שלום; כאליטיסט, כסחבק. אין ספק שמדובר באיש של ניגודים רבים, שיודע להתאים כל סיטואציה כמו כפפה ליד.
בתחילת דרכו הפוליטית, שנות ה-70 וה-80, היה אולמרט מצעירי הליכוד החדשים, המשכילים - שעמם אפשר למנות גם את
דן מרידור,
צחי הנגבי ובני בגין - שייצגו דור רענן ומתקדם יותר. לצד פוליטיקאים מהעבודה כמו
חיים רמון, אברום בורג ויוסי ביילין, הם היו היורשים הטבעיים של רבין, שמיר ושרון. אולם מכל מי שסומנו כמנהיגי העתיד, אולמרט לבדו שרד בצורה משמעותית. השאר נדחקו לשוליים כשהערכים שהם ייצגו החלו להתמסמס, והכריזמה תפסה את מקומה של האליטה.
במהלך כל הקריירה שלו היה אולמרט שורד שכזה, זיקית שלא תיאמן. כשהוא הבין שבכנסת לא הולך לו קלף, הוא עבר לתחום המוניציפלי; כאשר הייתה שוב הזדמנות לחזור לזירה הארצית, הוא תפס אותה עם שתי ידיים, והפך לאיש המקורב ביותר ל
אריאל שרון. אפילו היום, עם פרשה פלילית אחת מאחוריו ועוד אחת שמעופפת מעל ראשו, מסתמן לו קאמבק מזהיר לפוליטיקה. כאמור, מוביליות מרשימה. סוג של נחום תקום.
אפילו הלוק של אולמרט השתנה עם השנים בהתאם למצב הרוח הלאומי ולזירה הפוליטית. תחילה, כאשר היה לו סטיילינג של פרופסור, עם משקפיים עבים ושיער ארוך המפצה על קרחת מתהווה (במסורת של
עמנואל הלפרין) הוא נראה כמו פוליטיקאי כינור שני, מהסוג שחבריו הפכו להיות עם השנים. כשהוא הבין שהוא נכנס לזירה של הגדולים הוא נפטר מהמשקפיים, הסתפר קצר (תוך חשיפת הפדחת) ועבר ללוק יותר קז'ואל, כולל חולצות בצבעי פסטל. הוא פיתח סטייל הרבה יותר נגיש והצליח לייצר מראה שמדבר בשפה נקייה יותר, פחות מגושמת, אך עדיין עם השובבות והנגישות שהן גם חלק מהאישיות שלו.
במובנים רבים, אהוד אולמרט, יותר משהוא מצטייר כפוליטיקאי, הוא מצטייר כאיש חברה, כבוהמיין. לפי האופן הישיר (ויש לציין - אמין) שבו הוא מדבר למצלמות, אפשר להניח שהוא גם איש שיחה נהדר. הוא מנהל מערכות יחסים אישיות, אינטימיות אפילו, עם הרבה מאוד אנשים. הוא מקבל רוח גבית לקאמבק בין היתר בזכות יחסיו הטובים עם ליברמן ובזכות החברות האמיצה עם
יאיר לפיד (שקיבל אותו בירושה מאביו), והוא מסתמן בתור האדם היחידי שמסוגל לגשר על הקרע שבין לבני למופז. אפילו השערוריות הגדולות של אולמרט הן סביב הקשרים האישיים שלו.
בתור בוהמיין, ועוד כזה שמסתובב בחוגים של אמנים, זה לא ממש משנה לאולמרט אם הוא קיבל תגובות טובות או שליליות למבצע הצבאי האחרון שלו או למהלך הקרייריסטי הנוכחי. הוא לוקח את זה באותה רוח שבה צייר או סופר ייקחו את הביקורת שנכתבה עליהם ב"גלריה". כלומר קצת מייאש, אבל ממשיכים הלאה לפרויקט הבא, בתקווה שהוא יתקבל בקול תשואות. מה המהלך שאולמרט יעשה לקראת הבחירות הקרובות? בזמן כתיבת שורות אלו זה עדיין לא ידוע, אבל לאיזה כיוון שהוא לא ינשב, זו לא תהיה הפתעה גדולה.
