האם מחאת הקיץ ההוא תוליד את האביב האזרחי של ישראל, כפי שהבטיחו לנו כלי התקשורת? תרשו לי לגחך. בישראל, ואולי בכל מקום בעולם, כולם חוזרים בסוף לעמדות המוצא. באופן עקרוני הבוחרים יותר סוציומטים מהנבחרים שלהם.
ראש הממשלה הבא יהיה השורד האחרון בסדרת ה-VIP הזאת, והבחירה בו ובשבט סביבו תהיה, כרגיל, על בסיס רגשי, כלומר עד כמה האישיות שלו/ה דוחה או קוסמת לאנשים. לייק או דיסלייק - זאת השאלה. עד ל"הכרעה הגורלית" צפויות לנו מן הסתם כל מיני בריתות, בגידות וחזרות מאי המתים - אולמרט, דרעי,
ציפי לבני ועוד "הפתעות" מעצבנות. אגב, מה עם
דוד לוי? אם כבר מקומבקים, תביאו מישהו בסטייל. מתגעגעים אליך דוד.
אחרי כל כך הרבה מערכות בחירות, ספק אם מישהו יכול לשלוף איזה שפן מהכובע. לא מהצבא, לא מהכלכלה, לא מהחינוך והמדע, והיום אפילו לא מהתקשורת הפופולרית. הרי
שלי יחימוביץ' קפצה מהדמות של "ארץ נהדרת" ישר לראשות העבודה, ו
יאיר לפיד החליף במטה קסם את כיסא המראיין בכיסא המרואיין. אל תתפלאו אם בראש הקמפיין של קדימה יעמוד יובל המבולבל. בעצם הכפיל שלו כבר שם....
התקשורת כבר מיוחמת
מעניין היה לעשות תרגיל סוציולוגי: לבקש מכל אחד מהאזרחים לכתוב את מצע החלומות שלו/ה. להערכתי, 99% מבעלי זכות הבחירה לא מסוגלים בכלל לנסח מצע כזה. לא בגלל קשיי התבטאות, אלא פשוט משום שלרוב הציבור אין פתרונות, ברמה שמעבר לסיסמאות ולקלישאות הנדושות שכולם משננים כמו תוכים.
למעלה מזה, אני משער שאם נערוך השוואה בין המכנה המשותף האידיאולוגי-פוליטי הרחב של רוב הבוחרים לבין המכנה המשותף של המפלגות הגדולות (ששואבות אליהן את רוב המנדטים) - נגלה שיש חפיפה כמעט מלאה. כי על רוב הדברים החשובים רובנו מסכימים. אז למה בחירות? כי הגיעה עת הפסטיבל, והתקשורת כבר מיוחמת.
כל בר דעת יודע היכן באמת מתקבלות ההכרעות הגורליות של חיינו. לא בממשלה ובכנסת ואפילו לא בישראל. הן מתקבלות במשרדי גוגל, פייסבוק, אפל ועוד כמה דיקטטורות טכנולוגיות, שבהן האזרח לא מקבל זכות בחירה וגם לא זכות שאלה. אפילו זכות בסיסית לקבוע את מספר חברי הפייסבוק שלנו אנחנו לא מקבלים.
