כל גורמי התקשורת שמניתי לעיל מאשימים את מר אדלסון במצבם הגרוע. אותי זה מצחיק. האומנם בגלל שקלים בודדים (מחיר ה
עיתון המצוי) הציבור הפסיק לקנותם?
הסיבה האמיתית למצבו של העיתון
מעריב שהוצע למכירה לכל דורש (ונרכש בינתיים על-ידי המו"ל של מקור ראשון) ולמצבו של
עיתון הארץ שמתקרב למצב כזה היא פשוטה:
אנשים הפסיקו לקנות את העיתונים הללו!
רוב הציבור בארץ הוא בעל השקפת עולם הנוטה לימין. זה בא לידי ביטוי פעם אחר פעם בבחירות לכנסת. העיתונים הללו (ולא רק הם) מביאים השקפת עולם שונה שאינה מקובלת על רוב הציבור, בין אם זו השקפת עולם שמאלנית או השקפת עולם המתנגדת לשלטון.
האדם הנורמטיבי אוהב לקרוא עיתון, או להאזין לשידור, או לצפות בחדשות בטלוויזיה אשר "הרוח" השורה בם קרובה להשקפת עולמו. אף אחד אינו נלהב לשמוע, להאזין או לצפות רוב הזמן בתוכחות, הטפות ועמדות המציגות אותו כבעל דעה מוטעית. זוהי בעיניו תקשורת עוינת.
תוצאה ברורה
התוצאה: מפסיקים לקנות את העיתון, עוברים לתחנה אחרת ברדיו או מפסיקים לצפות בחדשות בטלוויזיה. אני איני קורא את עיתון מעריב, מזה שנים רבות, אך חזקה עלי דעתו של הציבור, שהפסיק לקנות את העיתון, כי דרך התנהלותו הייתה קלוקלת וה"קו הציבורי" שלו לא היה מקובל על הציבור הרחב.
לעומת זאת את עיתון הארץ אני קורא מדי סוף-שבוע. למעשה איני קורא אותו, אני מתרכז בשנים ממוספיו (גלריה וספרות) כי יתר העיתון "מגעיל" בעיניי. בשנים האחרונות הכותבים המובילים הם ח"כ לשעבר
יוסי שריד והפרופסור שטרנהל, שניהם מאנשי השמאל הקיצוני שדעותיהם מקובלות, אולי, על 5% מהציבור היהודי. העיתון נותן מקום נרחב לשני כותבים.
גדעון לוי ואמירה הס שמציגים את נקודת המבט הפלשתינית לכל מיני אירועים. לטעמי באופן מעוות ורחוק מהאמת. ואני שואל: את מי זה מעניין? גישה זו מרחיקה מהעיתון את ציבור הקוראים ולפי פרסומים שונים והאופן שבו העיתון "מצטמק" כל הזמן הרי סופו להיעלם תוך זמן לא ארוך.
גם מצבו של העיתון הוותיק והנפוץ במדינה -
ידיעות אחרונות אינו שפיר. לפי הדוחות המתפרסמים שיעור תפוצתו בירידה מתמדת. לאחרונה צמצם באופן חד-צדדי את משכורות עובדיו ב-10%. עיתון זה בשנים האחרונות נוקט עמדה אנטי ממשלתית מובהקת, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בכותרות שאינן משקפות את העובדות המובאות בכתבה, בהבלטת אירועים שוליים ביותר (העוזרת של גב. נתניהו, למשל) כאילו הם הרי-גורל. "קו" זה בהחלט מרחיק את הציבור ממנו.
פונה אל רוב הציבור
לעומת כל אלה היומון ישראל היום שמחולק בחינם וזכה לכינוי "חינמון" הצליח לכבוש את שוק התקשורת המודפסת והפך תוך זמן קצר לעיתון הנפוץ במדינה. מתנגדיו תולים זאת בהפצתו בחינם. אך זוהי, כמובן, שטות. בעיתון עובדים מיטב הכתבים והפובליציסטים, הוא נותן במה לכל מגוון הדעות בציבור ונעים לעיין בו.
ה"קו" הפוליטי שלו תומך בפעולות הממשלה, ומכאן ברור כי לכל פוטנציאל הקוראים במדינה, שהצביעו בעבר עבור המפלגות המרכיבות את הקואליציה הממשלתית וברור שזהו רוב הציבור, נעים לקרוא בעיתון זה ומכאן תפוצתו הגדולה!
חלק מהתרבות
מצבה של העיתונות המודפסת אינו שפיר בכל ארצות העולם, מבחינה זו ישראל אינה יוצאת-דופן. יש המנבאים כי דרך זו להפצת מידע תיעלם מן העולם בעקבות עליית קרנן של דרכים אחרות (הטלוויזיה, האינטרנט).
אני איני סבור כך. כשם שהספר לא נעלם (אלא דווקא משגשג בשנים האחרונות) בעקבות הופעת הקולנוע והטלוויזיה וכשם שהרדיו לא חדל לשדר כן ימשיכו העיתונים להופיע. אומנם הם יצטרכו להתאים את עצמם למצב החדש ולמצוא את הדרך הנאותה להתחרות במדיה כמו האינטרנט או הטוויטר, אך הציבור ימשיך "לצרוך" אותם כי הם חלק מובנה בתרבותו.
סופו של מעריב ההיסטורי ואולי גם של הארץ המיתולוגי מסמלים, כנראה, על תקופה חדשה בתקשורת הישראלית. תקופה שבה התקשורת תהיה קשובה יותר לקולו של הקורא הבודד ("הטוקבקיסט") ופחות לליבו של העיתונאי הכותב.