ערב טוב לכם, אני רוצה להתחיל בזה שבחרתי באופן מכוון להציג את המצע המדיני של "יש עתיד" כאן באריאל. זוהי הצהרה על כך שהדיאלוג הישראלי צריך תמיד להתנהל מתוך הקשבה ומתוך אמונה שאנשים אחים אנחנו, וגם מתוך עמידה על העיקרון האומר שחרמות ונידויים אינם מובילים לשום מקום ואני מתנגד בכל ליבי לכל ניסיון להחרים את אריאל ואת תושביה או כל יישוב אחר ביהודה בשומרון. באתי לכאן היום כדי לקרוא לחזרתנו לשולחן המשא-ומתן המדיני, כדי שנחתור משם להסכם עתידי עם הפלשתינים. יש בעתידנו הסכם, מפני שאסור לנו לאבד את הרוב היהודי במדינת ישראל. גם השמאל הקיצוני וגם הימין הקיצוני מקדמים ללא הרף - כל אחד מסיבותיו - את רעיון המסולף והמסוכן של מדינה דו-לאומית, וללא הסכם, זהותה היהודית והציונית של מדינת ישראל נמצאת בסכנה. יש בעתידנו הסכם אבל לא מפני שיצמח פה לפתע מזרח תיכון חדש - לא יצמח. כי גם אחרי שיושג ההסכם לא נשכון איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כן יישא גוי אל גוי חרב, והנמר שירבץ עם הגדי הוא נגמ"ש "נמר" עם מערכות נשק מתקדמות. זה לא יהיה הסכם אידאלי או אפילו קרוב לזה. זה יהיה הסכם מריר, וקשה, ומסובך, שניאבק על כל פרט ופרט בתוכו. אסור לנו לחזור על הטעות ההיסטורית של השמאל הישראלי, שתמיד מודיע מראש על מה הוא מוכן לוותר וגורם לכך שהפלשתינים רק רוצים עוד ועוד. לא כך מנהלים משא-ומתן, בטח לא באזור שלנו. יחד עם זאת העובדה שהימין הישראלי משתמט מחובתנו לחזור לשולחן המשא-ומתן, היא חוסר אחריות לאומי. לא באים למשא-ומתן רק עם עלה של זית כפי שעושה השמאל, וגם לא רק עם רובה כפי שעושה הימין. באים אליו כדי למצוא פתרון. לא נישואין מאושרים עם הפלשתינים אנחנו מחפשים, אלא הסכם גירושין שאפשר לחיות איתו. לא דרך להתחבר אליהם, אלא דרך הוגנת להפרד מהם. כי מה אומרת העובדה שממשלת ישראל מזה ארבע שנים מתעלמת מחובתה לנסות לקדם את המשא-ומתן? זה אומר שהממשלה לקחה את הבעיה הכי מסוכנת, הכי נפיצה, הכי מדממת והכי סבוכה של חיינו, ואמרה לעצמה שהמדיניות שלה היא שאין לה מדיניות. ראש ממשלת ישראל החליט כהרגלו שלא להחליט, שכן הדבר שמפחיד אותו באמת הוא לא האפשרות שנאבד את הרוב היהודי; הדבר שמפחיד אותו באמת הוא לא האפשרות שנאבד את תמיכתה של ארה"ב; הדבר שמפחיד אותו באמת היא לא האפשרות של אינתיפאדה שלישית; הדבר שמפחיד אותו באמת הוא אפילו לא הרגע שבו שהפלשתינים יבואו ויגידו, "אוקיי, הבנו שלא תהיה לנו מדינה, אז אנחנו רוצים אזרחות ותעודת זהות ואת הזכות להצביע לכנסת." מה שבאמת מפחיד את ראש ממשלת ישראל, היא ועידת הליכוד הבאה. האיום האמיתי מבחינתו של ראש הממשלה הוא השותף הפוליטי החדש שלו, שחבר בשבוע שעבר לקבוצה של חברי כנסת צעקניים מן הימין הקיצוני כדי להפוך את הליכוד - שהיה בכל שנותיו מפלגת מרכז-ימין - למפלגה שמנחם בגין זכרונו לברכה לא היה מוצא בה את מקומו מפני שהוא היה אדם מתון וממלכתי מדי. ראש הממשלה לא רוצה להתעסק איתם, והוא פוחד שהם יעשו לו מהומות בפריימריז המתקרבים, ואי-לכך הוא מצא פתרון מקורי לסכסוך הישראלי פלשתיני. והפתרון הוא: לגלגל אותו לדור הבא. זה הפתרון שהוא מצא, ניקח את הבעיה המרכזית של מדינת ישראל, ונזרוק אותה לפתחם של הילדים שלנו. שהם ישברו את הראש. אם אתם בני עשרים וחמש היום, אז תדעו שהבעיה עברה אליכם. לפי ההערכות הכי שמרניות, בין הים לגבול המזרחי שלנו חיים היום 3.3 מיליון פלשתינים - ואני לא כולל במספר הזה כמובן את ערביי ישראל. 3.3 מיליון פלשתינים אינו מספר יציב, הוא גדל כל הזמן, בשנה שעברה היו פחות, בשנה הבאה יהיו יותר. לילדים שלנו כבר לא יהיו 3.3 מיליון פלשתינים להתמודד איתם, יהיו להם ששה מיליון פלשתינים ושבעה מיליון פלשתינים, עניים יותר, זועמים יותר מתוסכלים ומיואשים יותר; הילדים שלנו הם אלה שיצטרכו להתמודד עם האינתיפאדה הבאה; הם אלה שיצטרכו להתעסק עם זה שהטרור והפיגועים יחזרו, מפני ששיתוף הפעולה הביטחוני - שצה"ל חוזר ואומר שהוא הכלי המרכזי למניעת פיגועים - לא יימשך אם לפלשתינים לא יהיה אופק מדיני; הילדים שלנו הם אלה שיצטרכו להתמודד עם המשבר הכלכלי ועם בידוד בינלאומי ההולך ומחריף; והילדים שלנו הם אלה שבסופו של דבר יצטרכו לחזור לאותו שולחן ולאותו משא-ומתן שאפשר היה לנהל כבר עכשיו, אבל בתנאי פתיחה גרועים בהרבה. בזבזנו עכשיו ארבע שנים. בזבזנו ארבע שנים יקרות שבהן לא היו כמעט פיגועי טרור, שבהן הרשות הפלשתינית שיתפה פעולה עם כוחות הביטחון, שבהן הקהילה הבינלאומית ובראשה ארצות הברית קראה לנו, שוב ושוב, לנצל את חלון ההזדמנויות הזה ולהתניע מחדש את הניסיון להגיע להסדר. זה חוסר אחריות לאומי. זוהי הקרבה של האינטרסים הלאומיים הכי חשובים שלנו, בשביל האינטרסים הפוליטיים הכי צרים והכי קצרי ראות. יהיה אשר יהיה הפתרון המועדף עליכם, תהיה אשר תהיה תפיסת עולמכם - בין אם אתם אנשי ימין, אנשי שמאל או אנשי מרכז - התעלמות מן הבעיה היא לא מדיניות, התחמקות מן הבעיה היא לא מדיניות, העמדת פנים שהבעיה אינה קיימת היא לא מדיניות. הפלשתינים קיימים, מה לעשות, 3.3 מיליון פלשתינים אכן קיימים. יכול להיות שאנחנו לא אוהבים את זה, יכול להיות שאנחנו לא אוהבים אותם, יכול להיות שהיינו רוצים - כמו שאמר בזמנו יצחק רבין - שיהיה לנו סכסוך עם הנורווגים ולא עם הפלשתינים, אבל הם לא נורווגים וגם לא יהיו. טענתו של נתניהו לפיה "אין פרטנר", היא ניסיון התחמקות מן המציאות. לאיזה פרטנר הוא מחכה? האם מסתתרים ברחבי הרשות הפלשתינית פרטנרים אוהבי ישראל, תורמים של הקרן הקיימת, מעריצים סמויים של בן-גוריון? אלה הפלשתינים שיש, אין אחרים. הם כאן והם לא הולכים לשום מקום, והדבר היחיד שעשתה מדיניות ה"אין פרטנר" הוא החלשת מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית וחיזוק החמאס, כפי שיכולנו לראות רק בעת האחרונה בזמן ביקורו של האמיר של קטר ברצועת עזה. אנחנו יודעים היום - ולמדנו על כך שיעור כואב בזמן ההינתקות - שצעדים חד-צדדיים אינם עוזרים. אז תפקידנו לחתור להסכם. וכדי לחתור להסכם אנחנו צריכים לחזור לשולחן המשא-ומתן, מפני שזה המקום היחיד שבו אפשר לגבש הסכם. אנחנו צריכים לחזור לשולחן המשא-ומתן, ובזמן שנשב שם לא יוקמו התנחלויות חדשות אבל גם לא תהיה הקפאה, כי עלינו להתחשב בגידול הטבעי של ההתנחלויות הקיימות ואם נולדים תינוקות בעלי או במעלה אפרים, אי-אפשר שלא לבנות להם פעוטון או גן ילדים. הסיטואציה הנוכחית, שבה אנחנו אפילו לא יושבים לשולחן המשא-מתן, היא בלתי נסבלת גם מבחינה מדינית וגם מבחינה ביטחונית. "האביב הערבי" הזכיר לנו שוב שבמזרח התיכון בסוף כל שקט באה סערה, וחיזק את הצורך שלנו בחזית בינלאומית רחבה שתתייצב מול הכוחות האפלים של האיסלאם הקיצוני. בנוסף לכך, השיתוק המדיני הנוכחי מזין ומפרנס גל נורא של תעמולה אנטי ישראלית, לפעמים אנטישמית, שחותרת מתחת ללגיטימציה של ישראל בעולם. הדיון על ישראל כמדינת אפרטהייד, שהתחיל כשיח רדיקלי של תנועות שמאל קיקיוניות, חודר לאט לאט לתוך הזרם המרכזי גם באירופה וגם בארה"ב. אני יודע ואתם יודעים שאין שחר לשיח הזה. אני יודע ואתם יודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי, שעושה כמיטב יכולתו בתנאים בלתי אפשריים, אבל את מה שסולחים לנו בזמן שאנחנו יושבים לשולחן המשא-ומתן, לא סולחים לנו כשאין שום אופק מדיני ושום סיכוי להסדר. רק לפני ארבע שנים, בדצמבר 2008, ישראל פתחה במבצע "עופרת יצוקה". הפצצנו את עזה ללא רחם במשך 22 יום. ואיך העולם הגיב? הוא מחא לנו כפיים. כל מנהיגי העולם הגיעו הנה כדי להביע תמיכה. סרקוזי מצרפת, ברלוסקוני מאיטליה, גורדון בראון מאנגליה, זאפאטרו מספרד, אנגלה מרקל מגרמניה, כולם הגיעו לירושלים להביע תמיכה בישראל. למה? משתי סיבות: הראשונה היא כי היה ברור שמדובר במלחמת מגן, מול אויב שיורה קסאמים ופצמ"רים על תושבי הדרום ומסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית. והשנייה היא כי במקביל למבצע היה ברור שמדובר בממשלה שכחלק מתפישת עולמה מחפשת דרך להסדר. עצם העובדה שאנחנו מנסים להתיישב ליד השולחן, מאפשרת לנו בעיני העולם ללכת הרבה יותר רחוק בשמירה על ביטחוננו ולהגיב בתקיפות חסרת פשרות על כל ניסיון לפגוע באזרחי המדינה. אנחנו לא זקוקים כמובן לאישור מאף אחד כדי להגן על אזרחינו, ואני תומך במדיניות הסיכולים של צה"ל ובתנאים מסויימים גם בהחרפת הענישה, אבל אם אתם שואלים את עצמכם מדוע העולם שותק אל מול מטחי הקסאמים והפצמ"רים הנוחתים על ערי הדרום והופכים את חיי התושבים שם לגיהנום מתמשך, הרי שהתשובה היא שזוהי תגובתו של העולם על שתיקתנו בנושא המדיני. לשיבה אל שולחן המשא-ומתן תהיה השפעה ישירה על בטחון המדינה בשורה של נושאים קריטיים, ובראשם הבאת השקט אל ישובי הדרום ובידוד החמאס, ויצירת קואליציה בינלאומית רחבה שתהדק את הסנקציות על אירן ותבהיר לאייתולות שעליהם לבחור בין סגירתה של תוכנית הגרעין האירנית לבין קריסת משטר האימים שלהם. בדיון המתמשך על נושא הגרעין האירני, ישראל לקחה פניה לא נכונה. הפצצת מתקני הגרעין באירן היא אופציה שאינה צריכה לרדת מהשולחן, אבל היא אופציה אחרונה, ולדעת כל הדרגים המקצועיים היא לא תעצור את תוכנית הגרעין האירנית אלא רק תעכב אותה לזמן מוגבל. מטרתה של ישראל צריכה להיות אחרת. אנחנו לא אמורים לפתור את הבעיה בשביל העולם, אלא לגרום לעולם לפתור את הבעיה בשבילנו. אנחנו צריכים לפעול ממה שמכנה ראש אמ"ן לשעבר, האלוף ידלין, "מדרון אחורי", ולהיות הכוח המניע מאחורי קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב, שתחנוק את המשטר האירני עד לקריסתו. נפילת המשטר באירן היא הדבר היחיד שיכול לעצור את תוכנית הגרעין האירנית עצירה מוחלטת, וזו צריכה להיות מטרתנו. בנושא זה, השיבה לשולחן המשא-ומתן עם הפלשתינים תתן רוח גבית חזקה ליכולתנו להשפיע על העולם. יחד עם זאת אני לא רוצה ליצור פה את הרושם שהשיבה למשא-ומתן עם הפלשתינים היא תרגיל טקטי שנועד לעזור לנו לצבור נקודות בעיני העולם. זו לא טקטיקה, אלא אסטרטגיה. זה צורך מהותי שיעצב את חיינו ואת חיי ילדינו במקום הזה. אם רק נעמיד פנים, אם לא נחזור למשא-ומתן מתוך רצון אמיתי להגיע להסכם, הדיונים יתפוצצו מיד וישאירו אותנו - שוב - במצב גרוע יותר מזה שהיינו כשהתיישבנו ליד השולחן. אנחנו צריכים לחזור לשולחן למרות הקשיים, למרות הידיעה שקשה לסמוך על הפלשתינים, ולמרות העובדה שזה מעורר מחלוקת בחברה הישראלית. אני מודיע פה, שמפלגת "יש עתיד" לא תשב בממשלה שלא תחזור לשולחן המשא-ומתן המדיני. אנחנו לא נשב בממשלה ששוב תנסה למוסס - בתירוצים שונים, וממניעים פוליטיים צרים - את המחויבות שלנו כלפי העתיד וגם כלפי ההווה. גם אחרי שנחזור לשולחן, המשא-ומתן לא ייקח שבוע ולא ייקח חודש, אלא חודשים ואולי שנים כי צריך לנהל אותו בזהירות, ותוך שמירה קפדנית על האינטרסים הישראלים - אבל צריך לנהל אותו ללא הפסקה עד שנגיע להסדר. שלא תטעו בי: אני האחרון שחושב שרק ישראל אשמה בנתק המדיני הנוכחי. אם אחרי ההינתקות הפלשתינים לא בנו על חורבות גוש קטיף בתי חולים ובתי ספר, אלא הקימו שטחי אימונים של החמאס והחלו לירות קסאמים ופצמ"רים על תושבי הדרום - הם יכולים להלין רק על עצמם על כך שאין אנו מאמינים להם. ויחד עם זאת, למרות אי האמון - ותוך שאנחנו לוקחים אותו בחשבון - אנחנו לא יכולים להוריד את השאיפה להסדר שלום מעל סדר היום שלנו, מפני שזהו אינטרס ישראלי. עלינו לפעול בזהירות ולחפש שותפים שיסייעו בעדנו ואולי גם יהיו מעורבים בשלבים הבאים בסידורי הביטחון שנרצה לעגן בעתיד בהסכם. אחד המפתחות לחזרה לשולחן המשא-ומתן הוא הפעלת הקהיליה הבינלאומית. יחסי החוץ של ישראל הורעו בארבע השנים האחרונות במידה ניכרת, והדבר גורם לנו נזק. הקרע עם טורקיה מחליש את מעמדנו האיזורי והעובדה שלא הצלחנו לגייס את רוסיה לצידנו - גם בנושא הסורי והאירני - היא מחדל דיפלומטי של הממשלה הנוכחית. עלינו לפעול כדי לערב את הקהיליה הבינלאומית ובראשה ארה"ב, ולפעול בשורה של ערוצים - חלקם דיפלומטיים וחלקם חשאיים - במצרים, בירדן, במדינות המפרץ, במדינות האיחוד האירופי וכמובן גם ברוסיה. העולם אינו נגדנו. הברית האסטרטגית שלנו עם ארה"ב היא נכס שאין לאף מדינה אחרת ועלינו להשתמש בה בתבונה. אם הקהיליה הבינלאומית תשתכנע ברצינות כוונותינו, ביכולתה לאלץ את הפלשתינים לשוב לשולחן המשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים. אסור, כמובן, להקל ראש בסיכונים שיש במשא-ומתן כזה, וגם לא במשמעותם לגבי החברה הישראלית. למקום בו אנחנו עומדים עכשיו יש משמעות לאומית ורגשית עמוקה. בהרים ובישובים שחלפתי על פניהם בדרך הנה הוביל הנביא אלישע את חילותיו של מלך ארם אחרי שהכה אותם בסנוורים. זו ההיסטוריה שלנו, זה האתוס הלאומי שלנו, אלה הנופים שמתוכם צמח העם היהודי. אלא שאנחנו צריכים לזכור, שההיסטוריה שלנו מכילה גם את הצורך להיזהר מחורבן, שהאתוס הלאומי שלנו מחייב אותנו לשמור קודם כל על שלמותו של העם היהודי, ושבנופים האלה חיים עוד אנשים. אם זה יימשך כך, בעוד שנים מעטות אנחנו נאבד את הרוב היהודי. מי שמסב את פניו מן העובדה הזו, מי שמתעלם ממנה, מסכן את המפעל הציוני. כי הרי מהי הטרגדיה הישראלית הגדולה? הטרגדיה הישראלית הגדולה היא העובדה שכל אדם מתון והגון יודע איך אמור להגמר הסכסוך. כל ממשלות ישראל האחרונות אמרו בנושא הזה בעצם את אותו דבר. שרון קרא לזה "ויתורים כואבים", וכולנו ידענו בדיוק על מה הוא מדבר; אולמרט קרא לזה "התכנסות", וכולנו ידענו בדיוק על מה הוא מדבר; ובנימין נתניהו, ראש הממשלה הנבחר מהימין, אמר בקיץ 2009, כשעוד היה לו אומץ להגיד דברים ברורים, אמר פעם אחת בנאום בר-אילן ואמר פעם שניה בישיבת הממשלה ב-5 ליולי, "הבאנו להסכמה לאומית על שתי מדינות לשני עמים", וכולנו יודעים על מה הוא דיבר. ולא רק אנחנו: זוהי התחייבות שנעשתה גם בפני הקונגרס והנשיא האמריקני ובפני אומות העולם וגם הם, כמונו, ידעו בדיוק על מה הוא מדבר. מה שאנחנו לא יודעים הוא כמה זמן יעבור עד שזה יקרה, וכמה דם יישפך עד שזה יקרה. אז האם זה אינו תפקידה של ממשלה אחראית לחתור ללא הרף לזה שמה שפחות זמן יעבור, ומה שפחות דם יישפך? שתי מדינות לשני עמים פירושו שעלינו לחתור להסכם כולל, שיביא לשתי מדינות לאום עם גבולות בינלאומיים מוכרים, שאין להן דרישות אחת מהשנייה. זהו הפתרון האפשרי היחיד, ופעם אחר פעם הוכח כבר שרוב מכריע של אזרחי ישראל תומכים בו. אבל זהו גם חזון מסובך מפני שהוא מכיל את העובדה ששני העמים ייאלצו לוותר על חלק משאיפותיהם הלאומיות. הפלשתינים יצטרכו להכיר בכך שהמציאות השתנתה מאז 1967, וגושי הישובים יישארו בתחומי מדינת ישראל. אריאל, מעלה אדומים וגוש עציון יישארו בתחומי מדינת ישראל. הפלשתינים ייאלצו גם להבין - במוקדם או במאוחר - שיש שני עקרונות ברזל שלא ניסוג מהם: הראשון הוא שמדינת ישראל לא תכיר בזכות השיבה של הפלשתינים שחיו פה עד 1948, וגם לא במעמד הפליטים של צאצאיהם. על-פי החוק הבינלאומי להיות פליט אינו דבר שעובר בירושה, ואין שום סיבה בעולם שדווקא הפלשתינים ייצאו מכלל זה. בעיית הפליטים תיושב בתחומי המדינה הפלשתינית העתידית. והעיקרון השני הוא שירושלים תישאר בריבונות ישראלית ולא תחולק. ירושלים אינה רק מקום, היא גם רעיון, היא הלב הפועם שסביבו נבנתה מדינת ישראל החדשה. שיבת ציון לא הייתה למגדלי עזריאלי אלא למגדל דוד, וליבה של ירושלים הוא גם ליבה של מדינת ישראל. אבל גם הישראלים יצטרכו להבין שזה לא יהיה קל. זה לא יהיה קל כי המינוח הטכני הזה, "גבולות בינלאומיים מוכרים", מקפל בתוכו את גורלם ואסונם האישי של בני אדם. אני רוצה להדגיש את שתי המילים האלה: בני אדם. מי שמתייחס אל המתיישבים כאל "בעיה", או כאל "מכשול", או כאל "חבורה משיחית", עושה להם דה-הומניזציה, כדי שיהיה לו קל יותר להתעלם מהם ומהשבר האמוני, הציוני, הרגשי, האישי והמשפחתי שמרחף מעל לראשם. לפני שאנחנו פונים לאנשים האלה ומבקשים מהם לשלם מחיר אישי כבד אנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם: אנשים טובים וציונים טובים, שמאמינים בכל ליבם שהם עושים את הדבר הנכון למען העם והארץ. הם גם לא הגיעו הנה על דעת עצמם, אלא נשלחו לכאן על-ידי ממשלות מכל המפלגות, כולל מפלגות השמאל, ומדינת ישראל אינה יכולה לחמוק מן האחריות שהדבר מטיל עליה. ויש עוד דבר אחד שאנחנו צריכים לדעת לפני שאנחנו פונים אליהם - אנחנו צריכים לדעת מה פירוש המילה "אנחנו". מיום הקמתה של "יש עתיד" הצגנו בפני הציבור את בעיית-הבעיות של ישראל: אנו חיים בתוך שיטה פוליטית שאינה מאפשרת למדינה להתנהג כמו ריבון. אנו חיים תחת שלטון מסובך ומסוכסך, המורכב מאינטרסים סותרים וממפלגות סקטוריאליות שמעמידות את טובת המגזר או הקבוצה מעל לטובת הכלל. זוהי בעיה תרבותית ותשתיתית המסכנת את קיומנו, ואינה מאפשרת להתניע מהלכים גדולים והכרחיים, לא במישור האזרחי ולא במישור המדיני. כי במצב הנוכחי יש קבוצות שלמות בציבוריות הישראלית שלמדו שאם החלטה כלשהי של השלטון אינה מוצאת חן בעיניהם, הם לא צריכות לכבד אותה: הם ימשכו זמן, יערימו התנגדויות, יעברו על החוק אם צריך, ינצלו לטובתם את העובדה שהפכנו לחברה משפטית שבה שום הכרעה אינה סופית, ישתמשו במרכזי המפלגות ובזכות ההתפקדות כדי לסכל את מה שאינם מסכימים לו, ובמקרה שעומד בפנינו, גם יהיו כאלה - מיעוט קולני אבל יהיו - שיאיימו עלינו במלחמת אחים. מול האנשים האלה, מול בריוני "תג המחיר" עלינו להתייצב במלוא כוחו של שלטון החוק הישראלי, ועלינו להבהיר להם שגם ברגעי המחלוקת העמוקים ביותר לעולם לא תהיה פה מלחמת אחים, ועצם הדיון על כך הוא מופרך וחסר שחר. ובמקביל אסור לנו לתת להם להכתים את כל ההתיישבות. כי אני איני מאמין, אפילו לרגע, שהמתיישבים באו הנה, אל חבלי מולדת האבות, כדי להפוך לסקטור. אני רוצה לומר זאת למתיישבים ישירות: בעיני אתם הרבה יותר מזה. בעיני אתם ראש גשר בין העבר לעתיד, בין החילוני לדתי, בין המסורת לחידוש. בעיני אתם פטריוטים וציונים ואנשי מוסר, אלא שלכל התפקידים האלה יש מחיר. ומחירם הוא ההכרה בכך שבסופו של יום - אחרי שמוצו כל אמצעי המחאה הדמוקרטיים - יש לקבל את הכרעת הרוב. גם אם היא כואבת, גם אם אתם משוכנעים בכל מאודכם שהיא שגויה, גם אם לבכם נשבר בקרבכם. אנחנו צריכים לבנות אתכם ביחד שלטון ושיטה פוליטית שמתחשבים במיעוט, אבל זוכרים שתפקידם העיקרי הוא לפעול למען האינטרס של הרוב; אנחנו צריכים לדעת שיש לנו סט קשיח ויציב של ערכים, שבמרכזם נמצאת התפיסה של ישראל כמדינת היהודים; אנחנו צריכים לזכור שיש בעברנו עוול ועוון, כי הדרך שבה מדינת ישראל טיפלה במפוני גוש קטיף - גם כממסד וגם כחברה אנושית - היא מחפירה. הגיע להם יותר מאתנו, ועדיין מגיע להם יותר מאתנו. יותר חמלה, יותר השתתפות, יותר הבנה לעומק השבר. וכשאנחנו מדברים על האפשרות של פינוי נוסף, אנחנו והם צריכים לדעת שהוא יתנהל אחרת לגמרי; אנחנו צריכים ליצור לעצמנו כלים שלטוניים שמאפשרים הכרעות קשות ולדעת להחליט. גם כשזה קשה, גם כשזה כואב, גם כשליבנו יוצא אל אותם מבנינו שעלולים לשלם את המחיר. וכשיהיו לנו את הכלים האלה, נוכל להתייצב בפניהם ולומר את האמת: שאין ברירה. שהתמשכותו של המצב הנוכחי מסכנת את הריבונות היהודית בישראל, ושלטון אחראי אינו יכול לעמוד מנגד. נשיא אמריקני, ג'ון פ. קנדי, אמר פעם, "לעולם לא ננהל משא-ומתן מתוך פחד, אבל לעולם לא נפחד לנהל משא-ומתן". אני עומד פה, באריאל, כדי לומר לאזרחי ישראל: עלינו להפסיק לתת לפחד לנהל את חיינו, ולהתחיל את המסע לעבר התקווה. תודה רבה לכם.