מדינת ישראל יצאה לפני כמעט שבוע למבצע "עמוד ענן" שעליו הכריזו ראש הממשלה,
בנימין נתניהו ושר הביטחון,
אהוד ברק. השניים, שלא נחשבים כששים אלי קרב, החזיקו באיפוק ובריסון הביטחוני מתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית ולא יצאו להרפתקאות פזיזות וחפוזות. כל אירוע – כולל המבצע הנוכחי - נשקל בשום שכל, בקור רוח ובתהליך קבלת החלטת מפוכח וריאלי, שבסופו, הוחלט שלא לצאת לשום פעולה נרחבת בעזה, למרות טפטופי הטילים.
הסיבה לכך היא, שבראש מעייני הקברניטים של מדינת ישראל, עמדה (ועומדת) אירן ופרויקט הגרעין שלה. אירן, ולא אחרת, מהווה את האיום הקיומי היחיד והבלעדי על מדינת ישראל וככזה, היה על הקברניטים בירושלים, להתייחס אליו בהתאם.
פעולה נרחבת בעזה, הייתה מסיטה את תשומת הלב העולמית מהנעשה בטהרן ומשטר האייתוללה היה ממשיך לסובב את הצנטריפוגות ללא הפרעה (למעשה, זה בדיוק מה שקורה בזמן כתיבת שורות אלו).
תוסיפו לכך את המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע העולם מאז 1929 ותיווכחו מדוע ראש הממשלה, נתניהו, חשב לא פעם ולא פעמיים, לפני שהחליט לצאת למבצע "עמוד ענן" בעזה.
הרקע למבצע – החמאס הפריז בביטחונו
ואולם, בסופו של דבר, מדינת ישראל כן החליטה לצאת למבצע בעזה. אז מה בדיוק גרם לשינוי בקרב מקבלי ההחלטות בממשל הישראלי? הסיבה לכך היא, שבשבוע שעבר, החמאס חצה את כל הגבולות האפשריים. כשמדובר בטפטופי שיגורים לטווח הקצר ואפילו הבינוני, ישראל יכולה לעמוד איתנה מול אלו והחוסן הלאומי של אזרחיה מספיק חזק בכדי להמשיך את שגרת החיים, גם במצבים כאלה. זה נעשה הרבה בזכות מתקני ההגנה הפאסיביים אך גם ובעיקר, הודות למערכת ההגנה האקטיבית, "כיפת ברזל", שעושה חיל במבצע הנוכחי, עם יותר מחמישים אחוז של הצלחת יירוטים.
במצב כזה, אומנם הריבונות הישראלית נפגעת והטרור ממשיך להכות, אך כאמור, האזרחים יחסית מוגנים וניתן "למשוך" את המצב לעוד כמה וכמה חודשים, עד לכשתסתיים המערכה מול האירנים (וכפי שהצהיר ראש הממשלה בנאום "הקו האדום" מדובר בעניין של עד 12 חודשים לכל היותר).
והנה כי כן, ארגון הטרור חמאס החליט לחצות את הגבול. ביום שלישי, ב-6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל, לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ב-8 בנובמבר, בפעולת "חישוף" בתוך רצועת עזה, ליד חאן יונס, פוצצה מנהרה נפץ עצומה וב-10 בנובמבר, בוצע ירי טיל נ"ט מסוג "מילאן", על ג'יפ סיור צה"לי.
על עליית מדרגה כזו, ישראל כבר לא יכלה לעבור על סדר היום. ב-13 בנובמבר, בישיבה חשאית של "התשיעיה", הוחלט על יציאה למבצע צבאי בעזה, תוך חשאיות מוחלטת. נתניהו וברק אפילו הצפינו עד רמת הגולן, רק בכדי לסמא את עיני החמאס.
מטרות המבצע הוגדרו במעומם – בכוונה תחילה – בכדי לא לשוב על טעויות "
עופרת יצוקה" ולהסתבך בבוץ העזתי ובפעולה נגררת: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס וארגוני הטרור וצמצום הפגיעה בעורף האזרחי-הישראלי.
המהלך הטקטי
ואכן, כבר בערב הראשון של המבצע, ישראל חיסלה, בצורה כירורגית, את מפקד הכוחות המזוינים של עז-אל-דין-אל-קסאם, (הזרוע הצבאית של החמאס), אחמד ג'עברי. מדובר במכה מוחצת עבור החמאס, שלא היה מוכן לכך לחלוטין.
צה"ל ניצל את שעות הבלבול ויצא לגיחות הפצצה של יעדי השיגור וטילי הפאג'ר 5. הגיחות הללו נחלו הצלחה מסחררת, כאשר צה"ל השמיד כמעט לחלוטין את כל מערך האסטרטגיה של החמאס. חשוב לציין, שטילי הפאג'ר 5 נחשבו כ"קלף מנצח" עבור החמאס, שאיים ללא הפסקה, שיירה טילים על תל אביב. אומנם בסופו של דבר הוא אכן ירה, אך בצה"ל לקחו בחשבון שנותרו כמה טילי פאג'ר בודדים שהחמאס יעשה בהם שימוש. ובינתיים, כולם יורטו על-ידי כיפת ברזל.
נכון לכתיבת שורות אלו, מדינת ישראל השמידה יותר מ-1,000 יעדי טרור ברצועת עזה. מדובר בהישג אדיר, שרובו ככולו שייך למודיעין הישראלי, שהצליח לאסוף בנק מטרות כל כך נרחב וכל כך מדויק, בצורה כה מרשימה.
החמאס, לאחר חיסולו של ג'עברי, מבולבל. מצד אחד הוא מתחנן למצרים שתתווך בהסכם הפסקת אש ומצד שני, מנסה להילחם פסיכולוגית מול אזרחי מדינת ישראל, דרך האינטרנט והרשתות החברתיות.
גם בזירה הזו, צה"ל מחזיר אש וניכר כי ידיו על העליונה. בניגוד לעבר – בפרט ב"עופרת יצוקה" - צה"ל הגיע מוכן למבצע הזה ולא מפסיק לצייץ בטוויטר ולשתף בפייסבוק. הלחימה מתרחשת בשתי הזירות – הפיזית והוירטואלית, שמשחקת על דעת הקהל העולמית ונותנת למדינת ישראל נקודות זכות רבות.
ככל שיימשך המבצע, החמאס, שנמצא בלחץ עצום וספג מכות אנושות, לא יוכל להמשיך ולשרוד עוד הרבה זמן, מה שמייתר את הצורך בהכנסת כוחות קרקע לתוך עזה, שתהווה מלכודת מוות. בנוסף, אין שום אזכור במטרות המבצע ל"הפלת שלטון החמאס", כך שגם מהבחינה הזו אין שום צורך במבצע קרקעי. יתרה מזאת, אין שום מטרה בהגדרות המבצע, שמייחלת להפסקת הירי המוחלט מעזה, אלא רק "צמצום". ולצורך כך,
ניתן להשמיד את הרוב המוחלט של מחסני האמל״ח והשיגורים - גם לטווחים קצרים, דרך האוויר. עם משגרים שקשה להורידם ניתן להיעזר בכוחות קרקע מיוחדים וכירורגיים.
בכדי לעמוד במטרות המבצע, ניתן להמשיך ולהשתמש באוויר ובים בצורה דומיננטית (בנוסף ליחידות קרקע מובחרות, שככל הנראה כבר נמצאות עמוק בתוך רצועת עזה).
כן להפסקת אש - לא לטעויות העבר
נכון לעכשיו, צה״ל עושה עבודה יוצאת מן הכלל ואין שום סיבה לשנות את התוכניות. הכל פועל כמתוכנן. הן הזרוע המדינית והן הזרוע הצבאית, מרוצים מהתהליך והמטרה קרובה – לשמר את ההישג הצבאי, דרך הסכם מדיני.
וכאן אמור להינעץ ההבדל בין מבצע "עופרת יצוקה", שהסתיים בהסכם עם האמריקנים ובהחלטה 1860 של האו"ם, שלא הביאה לשום שינוי אזורי, או להישג דיפלומטי, לבין המבצע הנוכחי. יש לקוות שההנהגה הנוכחית, תהא קצת יותר חכמה מההנהגה הקודמת (ובמקרה של שר הביטחון - יותר מנוסה) ותדע לנצל את ההישג הצבאי, להישג מדיני ודיפלומטי. מה שלא קרה במבצע הקודם ועל כן ישראל הגיעה לאותו מצב.
ההנחה הרווחת היא, ולא רק בישראל, שעם ארגוני טרור לא עושים הפסקת אש ולא מדברים, מכיוון שסביר להניח, שישראל שוב תקבל זליגות ושוב סבבים חדשים יצוצו. ההנחה הזו בהחלט נכונה, אך עם סייג קטן. אומנם לא צריך להידבר עם ארגוני טרור, אך מצד שני, לא צריך לוותר מראש על ערבויות בינלאומיות.
"האביב הערבי", או כפי שמכנים אותו בצדק, "החורף האיסלאמי הרדיקלי", טומן בחובו הזדמנות פז יוצאת מגדר הרגיל, עבור מדינת ישראל, שחייבת להפוך את המציאות על פיה. הווה אומר - רק בעוד כמה ימים, כשהחמאס כבר יזחל באפיסת כוחות, על ישראל להכתיב למצרים (שם שולטים האחים המוסלמים והרי החמאס הוא סניף של ״האחים״ בעזה), לטורקים ולאמריקנים, הסכם כניעה מביש של החמאס, שיקשר את אותן מדינות לעזה. כך החמאס יהיה קשור בצורה בלתי רגילה ויהיה ארגון תלוי לחלוטין.
ערבות טורקית ומצרית
כששתי מדינות, מעצמות אזוריות, כדוגמת טורקיה ומצרים, ערבות לשקט מעזה, זה אומר שיהיה שקט. ראשית, כי הן רוצות להיחשב - כל אחת - כגוף מוביל, יוזם ומשפיע באיזור. אינטרסים אישיים. שנית, מכיוון שהחמאס לא יעז לצאת כנגד ערבויות של אותן מדינות. מדובר ביריקה בפרצוף. וכאשר המוניטין של אותן מדינות תלוי בשקט מעזה, הן לא ישקטו על השמרים, אם החמאס יפר את הרגיעה. וגם אם כן, הן לא תוכלנה לבוא בשום טענות לישראל, אם תחליט לצאת שוב למבצע.
החמאס לא יעז להפר את המשמעת המדינית, כאשר הוא יהיה קשור לטבורן של מצרים וטורקיה, שייראו בכל הפרה שלו, פגיעה במעמדן העולמי. הרי הן טורקיה והן מצרים בקשרים הדוקים עם האמריקנים וזקוקים להם.
אם ישראל תשיג ערבויות אלו, יהיה זה הישג חסר תקדים למדיניות הביטחון שלה. זו כבר לא "הודנה" או הפסקת אש בתיווך אמריקני. זה הסכם עם ערבויות טורקיות ומצריות, בגיבוי אמריקני. כשקושרים מישהו עם שקית ניילון, הוא משתחרר אחרי 30 שניות. מאידך-גיסא, כשכובלים מישהו עם אזיקים בידיים וברגליים ואפילו כובלים אותו לקיר, הוא לא יוכל להשתחרר מכך. אין לו שום סיכוי.
"המלחמה היא המשך הדיפלומטיה, באמצעים אחרים", אמר קלאוזביץ'. אחד מגדולי הוגי המלחמות והביטחון מאז ומעולם. מלחמה לשם מלחמה, לא קיימת. כל קברניט, לפני שיוצא למלחמה, מציב לעצמו מטרות מדיניות לפני. אחרת הוא לא יוצא לשום פעולה, ואם כן, הפעולה הזו נראית בדיוק כפי שנראית קבלת ההחלטות שלו.
על כן, גם אם נכניס כוחות רגליים לעזה ונכבוש את הרצועה ונכלכל כמעט שני מיליון אנשים (וזה ממש לא מה שמדינת ישראל צריכה, ועוד בזמן גירעון גדול), בסופו של דבר לא ניתן יהיה להישאר שם לנצח.
צה"ל ייצא ותיווצר ריאקציה. שוב יעלה ארגון טרור סורר אחר, שאין לו שום אחריות (לא למצרים ולא לטורקיה) מלבד אירן ויעשה מה שעשו הארגונים הסוררים בשנים האחרונות ומה שעושה החמאס כעת.
רק הישג מדיני, אמיתי, שיכרוך את החמאס למצרים ואולי גם לטורקיה, בגיבוי אמריקני, יביא שקט תעשייתי והרתעה אמיתית מול החמאס, אך רק לאחר שעזה תספוג מכה אנושה.
