הדיווחים שוטפים גם בשגרה. ירי מתמשך לעבר ישובי הדרום. לא רק בימי מבצע. הימים האלה שבין עופרת יצוקה לעמוד ענן. ימים של שגרה. של נורמליות. ירי פה, קסאם שם. שגרה של דרום. לנו, תושבי המרכז, או איו"ש, המציאות הזו אינה מוכרת. בשולי החדשות אנו מדווחים על-ידי כלי התקשורת על ירי פצמ"ר, קסאם, גראד, טיל, רקטה. הרבה שמות יש לזה. 13 שנים כבר שזו שגרת חייהם של תושבי הדרום. החל בשנת 2000, וכליון התופעה אינו נראה לעין. מדי פעם בפעם יש איזו כניסה לעזה, איזה מבצע. עם היציאה מהרצועה הירי מתחדש, כאילו ארגוני הטרור דואגים לומר את המילה האחרונה. גם התוכנית הכושלת של הינתקות מעזה לא הושלמה. גם בזמן המבצעים, עדיין אנחנו מעבירים ביד אחת מסר תקיף ובשנייה מזינים מחדש את התושבים – בחשמל, במזון ובמים. הומאניטריות קוראים לזה. זכויות אדם הן ערך מוסרי ראשון במעלה, בפועל – זכות האזרח הבסיסית ביותר נשחקה לנגד עינינו במשך שנים. בתחילה היו בטווח 'רק' עשרות אלפים. כיום אנחנו כבר על למעלה ממיליון וחצי תושבים שחיים תחת האיום העזתי. וזה בלי לחשוב בכלל על יכולת שיגור עד לגוש דן. יש שקט, יש שגרה, ויש גם "צבע אדום" אז בשם השגרה הארורה יש לדבר. לא בשם המבצע שזה עתה החל. תתארו לכם עולם כזה, בו קם לו איש אחד, עם רעל בעיניים, משיחיות באישונים ושנאה עזה לישראל. אותו איש מקבל את ההוראה. הוא הולך לערי הגבול. חאן יונס, או אולי אלי סיני לשעבר, או כל מקום אחר. הוא מציב את קן השיגור בהטיה, מכניס את מה שהוא צריך לתוך הקנה ומשגר. הפצצה עפה לה, להנאתה ממש. אתם יודעים מה, אולי היא תיכנס לסטיית התקן של כיפת הברזל. אחת מהעשר שכן חומקות. ההכרזה נשמעת באיזו עיר. אולי זו שדרות, אולי זו אשדוד, אולי זו אשקלון. בעצם באר שבע. "צבע אדום", "צבע אדום", נשמעת האזעקה בכל רחבי העיר. אנה תפנה, לאן תלך? שואלת הפצצה את המשגר, והאזרח הפשוט שואל את עצמו. והילדים. הקטנים, או הגדולים. הם כבר רגילים? הם יודעים מה עושים במצב הזה? אולי כן, ואולי לא. ואולי צריך לבחור את מי מביניהם תישא על ידיך, ואולי לא תספיק, כי דקה וחצי זה נצח במושגים של פצצה, אבל בסופו של דבר זה רק דקה וחצי. אולי לא תספיק. אולי אין מקלט. אולי קמת בבוקר וראית שהיום יום יפה, אז לצד הסוודר שוויתרת עליו – ויתרת גם על האפשרות שתצטרך מקלט. יש שקט. יש שגרה. "צבע אדום". אתה שומע את ההדף ממרחק רב. בום. ועוד אחד. בחדשות יגידו שהרקטה נפלה "בשטח פתוח. לא דווח על נזק ולא דווח על נפגעים". לאוזניים תמימות הכל נשמע בסדר. אין נזק, אין נפגעים, היה קצת רעש – אבל במבחן התוצאה, לא נגרם נזק. בפועל? בפועל התוצאה היא אחרת לחלוטין. האם הטיל הזה היה הקש ששבר את גב הגמל? או שאולי הקו האדום נחצה כבר מזמן? מי זוכר בכלל את הלילה שהבן שלך חזר להרטיב בלילה, אחרי שכבר נגמל? האם המילה הראשונה שלו הייתה אבא, אימא, או "צבע אדום"? ובכיתה א', כשהוא כבר יודע כמות לא מבוטלת של מילים, מה הוא יודע טוב יותר – לשחק בכדור, לכתוב את ה-א"ב או למצוא מרחב מוגן בתוך דקה וחצי? האם המבצע יביא את השקט המיוחל? "תתארו לכם עולם יפה" שר לו שלמה ארצי, ואני תוהה לעצמי מתי נוכל לתאר. הצורך הוא בעמוד ענן שיעמוד לפני המחנה, יאיר את החשיכה ויהפוך את הלילה הזה לאורה. המבצע הזה הוא הדבר המוצדק והמוסרי ביותר. אך הספק נטוע היטב בליבנו. האם יישא את הפירות? האם יביא את השקט המיוחל? רק אם נזכור דבר אחד – את צדקת דרכנו. הצדק הזה לא נקנה בעובדה שהחמאס ושותפיו משתמשים בחפים מפשע כדי לפגוע בחפים מפשע, הוא גם לא נקנה בשבי של גלעד שליט – שאולי בסתר ליבו סגר מעגל עם חיסולו של ג'עברי. הוא גם לא נקנה בוויתורים הכואבים שעשינו למען השגת השקט והשלווה. הצדק נמצא בהיותנו כאן, ובידיעה שאנחנו לא הולכים לשום מקום.