לפני למעלה מ-56 שנים נשא הרמטכ"ל דאז
משה דיין הספד מרגש על קברו של רועי רוטברג, האחראי על הביטחון בקיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מסתננים. דיין דיבר על שערי עזה הכבדים שהכריעו את רועי ועל כך ש"מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו".
לאור המערכה הנוכחית נראה כי דבר לא השתנה מאז. כאשר אריק שרון החליט על ההינתקות מעזה לפני למעלה משבע שנים הוא הכיר בכך שהכיבוש שלנו בן עשרות השנים לא הקהה את השנאה ושאיפות הנקם. הוא רק קיווה מן הסתם שביציאתנו מעזה אנו משאירים את הפלשתינים לגורלם.
אבל הוא טעה, למרות שמי כמוהו אמור היה להכיר ולהבין את שורשי הסכסוך. מבחינת הערבים כל מהלך חד-צדדי של ישראל הוא סימן לחולשתה - ראו את הנסיגה מדרום לבנון. יתר על כן, אם הסכמים חתומים המגובים במערכות בינלאומיות, למשל הסכמי אוסלו, לא מיושמים באזורנו, קצת נאיבי היה לצפות כי מהלך חד-צדדי יתקבל בחיוב על דעת הפלשתינים. מאוחר יותר למד זאת גם
בנימין נתניהו כאשר החליט על הקפאה חד-צדדית של ההתנחלויות למשך כשנה שלאחריה לא קרה כלום למעט הקיפאון העמוק בו נכנס המשא-ומתן עם הרשות הפלשתינית.
מי שחשבו כי "
עופרת יצוקה" היה מבצע מוצלח, כי הוכיח לצד השני מהו כוח ההרתעה של צה"ל, לא הזכירו בנשימה אחת את ההפגזות הבלתי פוסקות על ישובי דרום הארץ, שהפכו את חיי היומיום של מאות אלפי אנשים לבלתי נסבלים. מעניין היה לשאול את מקבלי ההחלטות בירושלים, שחלקם נמנה על ההנהגה גם בימי "עופרת יצוקה", האם הם עדיין מחזיקים בדעה החיובית עליה. כל מי ששלם עם עצמו צריך להודות כי "עמוד ענן" הוא "עופרת יצוקה" בשינוי אדרת: אותם אילוצים ואותן מטרות. וכנראה גם התוצאות יהיו דומות, בין אם יהיה מהלך קרקעי ובין אם לא. כל צד יאמר כי ניצח.
יד אחת לוחמת ויד אחת מאכילה
צריך להודות ביושר שזו מערכה שלא ניתן להכריעה בזירה הצבאית. ארגון טרור מעצם טבעו מתקיים מכוח חתירתו לנהל מאבק מזוין בלתי פוסק. זה הלחם והחמאה שלו. אבל כאשר ארגון כזה נהנה גם מתמיכת מדינות אחיות המזדהות עם מטרותיו, כפי שקורה באזורנו, וידיה של ישראל קשורות לאחור בשלב מסוים בכל עימות, הסיכויים להכרעה צבאית הם כמעט אפסיים. אם מכירים בעובדה זו - ואין שום סיבה שלא להכיר כי היא חזרה על עצמה בכל פעם - אזי במקום לדבר על להכריע או להרתיע אולי צריך לדבר על להבריק במובן המחשבתי.
החמאס הוא ארגון טרור שאיננו מכיר בקיומה של ישראל ומטרתו להשמידה. כלומר, אנו דה פקטו במצב מלחמה עמו. אבל כיוון שבמזרח התיכון המציאות לעתים עולה על הדמיון הרי שישראל מצד אחד, מטילה מצור ימי על עזה כדי למנוע הברחת אמצעי לחימה, אבל מצד שני מספקת לה אמצעי מחייה בדרכי היבשה כולל חשמל ומים. אין מקרה דומה בעולם או בהיסטוריה בו ביד אחד נלחמים וביד השנייה מאכילים. כאשר הצד השני מכה ביד המאכילה האבסורד הזה זועק לשמיים. אבל עד היום ממשלות ישראל לא עשו דבר כדי להפסיק איוולת זו.
כיוון שכך אני מרשה לעצמי להעלות את הרעיון שהוא מתווה חדש להסדר שנדמה כי לא עלה עד היום על שולחנם של המחליטים. גם אם במבט ראשון הרעיון עשוי להיראות בלתי ניתן לעיכול על-ידי מרבית קבוצת המחליטים, עיון מעמיק בו לא יזיק.
שמצרים תחליף את ישראל
עם חמאס אנחנו לא מדברים, ובדין שכך. אתה לא מדבר עם מי שלא רוצה בקיומך. מאז שהארגון השתלט על רצועת עזה הדו שיח עמו התנהל באמצעות מצרים. בלעדי שירותיה,
גלעד שליט כנראה לא היה משוחרר עד היום. המשטר הנוכחי במצרים בראשות האחים המוסלמים הוא בן ברית טבעי של החמאס. מורסי מדבר על האחים בעזה המותקפים על-ידי הישראלים ומבטיח בכל הזדמנות לעמוד לצידם. אם כך, בואו ונעמיד אותו במבחן המעשה. נודיע לו כי ישראל מוכנה שמצרים תחליף אותה ותיקח על עצמה לספק לעזה את כל צרכיה האזרחיים ובכלל זה חשמל ומים. מצרים שעמה יש לישראל הסכם שלום תדאג לכך שמעזה לא יירו יותר רקטות לכיווננו, תבטיח למנוע הברחות אמצעי לחימה לעזה וישראל מצידה לא תהרוג ולא תסכל את ראשי החמאס.
הא, יגידו שוחרי ארץ ישראל, מה פתאום לוותר על שעל מאדמתה ולהכניס בדלת הראשית את מצרים שלא ששה לקבל את עזה, כאשר חתמה על הסכם השלום עמנו. הא, יאמרו הספקנים, מורסי לא כל כך טיפש כדי שיכניס את ראשו החבוט מבחינה כלכלית וחברתית פנימית לתוך הביצה הטובענית ששמה עזה. והא, יסבירו החוששים, כי מה שנקבל בסופו של יום זה מחסן נשק ענקי בחסות מצרים שתימנע מאתנו יד חופשית לפעול.
טוב, בגלל טיעונים כאלה ואחרים אנו מדשדשים במקום בלא שום אופק לפתרון אמיתי. אני סבור כי את הסכסוך המזרח תיכוני ניתן לפתור רק בפתרונות יצירתיים הדורשים יציאה מהקופסה המקובעת שנות דור. הרי התנסינו במלחמות, פעולות תגמול, מבצעים כירורגיים ומבצעים חשאיים, פלישות ונסיגות, הסדרי ביניים והסדרי שלום. הכול מכל כבר עשינו ושערי עזה נותרו כבדים כפי שהיו בימיו של משה דיין והם נותרו מעיקים כפי שהיו אז.
להסיר את המשקל הכבד
לרעיון שאני מעלה כאן עשוי להניב לישראל דיבידנד מיידי: מדיני, הסברתי ותדמיתי. ישראל נוקטת יוזמה אסטרטגית ומעבירה את התפוח הלוהט לצד השני. בכך היא לא מסתכנת יותר מהסכנות האורבות לה כיום. הרי איש בישראל לא חולם לחזור לעזה, אז במקום להותיר אותה גם להבא כקן ארסי המכיש אותנו במחזוריות קבועה פחות או יותר, אולי ננסה לתרום לייבוש הביצה?
עד כמה שזה ישמע מוזר לא מדובר בויתור גדול מצידנו: הרי עם חמאס אנחנו לא מדברים אלא דרך מטוסים וטילים שלא מובילים לשום מקום. מצרים היא מדינה שאתה אנו מאד מעוניינים לקיים דיאלוג קבוע. האינטרס שלנו בהשגת שקט לאורך הגבולות יכול לפגוש את האינטרס המצרי המיידי של שיפור משמעותי במצבם הכלכלי של עשרות מיליוני מצרים. וזה יכול להיעשות רק בסיוע חיצוני שבמרכזה ניצבת ארה"ב. נדמה לי כי מפגש אינטרסים כזה יתקבל באהדה רבה הן על-ידי הנשיא אובמה והן על-ידי מנהיגי מדינות ערב והקהילה הבינלאומית. רק אז נוכל להשיל מעלינו את משקלם של שערי עזה המכבידים על גבנו מזה שנות דור.
