שורות אלו נכתבות לקראת סופו של היום השישי למבצע, יום שעל-פי הדיווחים ישראל עומדת בפני צומת הכרעה, הכרעה גורלית - בין העמקת המבצע אל עבר כניסה קרקעית לבין "הפסקת אש”. ההכרעה גורלית, שכן היא יכולה לשנות לצמיתות את מצבו של הדרום או לחלופין להשאיר את המצב כפי שהוא ואף גרוע יותר.
הרקע למבצע
הצבא יצא למבצע למטרה אחת פשוטה - להביא שקט ושלווה לדרום הארץ, להביא להפסקת ה”סבבים” של הירי לעבר ישראל, או אם נדייק - להפסיק את הירי הכמעט בלתי פוסק לעבר יישובי עוטף עזה ואת הירי שמתבצע מדי פעם לעבר הערים הגדולות בדרום.
אם נפשט זאת עוד יותר נוכל להגיד שההנהגה בעצם הגיעה למסקנה שאי-אפשר להמשיך ככה, שחייבים להגיע להכרעה בדרום ולשנות את ה”שגרה”, שמה שהיה לא יהיה יותר.
ללכת עד הסוף או לא ללכת כלל
לא עושים חצאי עבודה, את זה רובנו שמענו כשהיינו קטנים. או שעושים את העבודה מההתחלה עד הסוף, או שלא עושים אותה בכלל, שכן עבודה שנעשתה חלקית לפעמים גרועה בהרבה יותר ממצב בו לא הייתה נעשית כלל, בין אם בשל בזבוז המשאבים לשווא ובין אם בשל דירדור סיטואציה.
צומת דרכים משולש
ישנן שלוש דרכים אפשריות שהמבצע יכול להמשיך בהן:
(1)
הפסקת אש: מה שלימדו אותנו כשהיינו קטנים נכון לכל פן בחיינו ונכון גם למבצעים צבאיים ומהלכים מדיניים. זה היה נכון במבצע "
עופרת יצוקה” שנעצר באמצע וגרם לתוצאות של היום (או אם נדייק - נכשל למנוע את מה שקורה היום), וזה נכון גם לגבי המבצע הנוכחי. במידה שהמבצע ייפסק באמצע, אנו לא נצליח לבנות הרתעה ובעצם נראה את אותו הירי הכמעט בלתי פוסק על עוטף עזה ואת אותם ה”סבבים” חוזרים במהרה. המבצע הזה בעצם יהיה רק עוד "סבב”, "סבב” יקר מאוד ואף מיותר, סבב שבו נחצו קווים אדומים ללא כל תגובה אמיתית, סבב שלאחריו הקווים אף ישתנו וככל הנראה הירי התמידי כבר לא יהיה רק אל עבר "העוטף" אלא לעבר כלל שטח ה-40 קילומטר מעזה וטפטופים אל עבר תל אביב.
(2)
העמקת המבצע לכניסה קרקעית: הדרך השנייה היא העמקת המבצע עד לכניסה קרקעית ופגיעה מאסיבית בכוח האדם של הארגונים ובתשתית שלא ניתן להגיע אליה מהאוויר. במצב כזה אנו עתידים לבנות הרתעה, הרתעה שתגרום למבצע הזה להיות תחילתו של שקט בינוני עד ארוך-טווח, כשתוך כדי השקט הזה שני הצדדים יתאמנו ויתחזקו ולאחר מספר שנים יחזרו לעימות.
(3)
העמקת המבצע לכניסה קרקעית והשתלטות על מרחב רפיח כולל ציר פילדלפי: הדרך השלישית היא כניסה למהלך קרקעי שבסופו תהיה השתלטות על מרחב רפיח והישארות קבועה בשטח. מהלך זה אינו פשוט כלל אך הוא הכרחי, שכן אם רוצים לשים סוף לסאגת הירי תלול מסלול אחת ולתמיד, יש צורך להפסיק את ההברחות. הדרך היחידה לעשות זאת היא השתלטות ונטרול כליל של הציר שדרכו ההברחות מתבצעות.
חשוב לציין שהאדם שניהל את המבצע הקודם, מפקד פיקוד דרום לשעבר האלוף (במיל.)
יואב גלנט, רצה לעשות זאת כבר אז אך נתקל בסירוב של המטכ”ל ושר הביטחון. במידה שאכן היו פועלים על-פי רצונו ודרכו, סביר להניח שהיום לא היינו נמצאים בברוך שאנו נמצאים בו. בעזה לא היה את כל ארסנל התחמושת שיש להם כיום, לא היה ירי תמידי אל עבר "העוטף", לא היו רקטות שמכסות חצי מדינה ולא היו נ”ט ונ”מ ברצועה - ובדיוק על זה נאמר: או שהולכים עד הסוף או שלא הולכים בכלל. במבצע הקודם לא הלכנו עד הסוף ועד היום אנו משלמים את המחיר.
הפחד מסיום העבודה
ישנו פחד מובן מהכנסת כוחות רגליים, פחד על חיי הכוחות - וכאן חשוב לציין מספר דברים: האחד- חיילי צה”ל מתורגלים הרבה יותר טוב משהיו בעבר ובעלי אמצעים טכנולוגיים רבים שלא היו להם בעבר, אמצעים שיכולים להגן עליהם טוב יותר ולגרום להם להילחם בזהירות יתרה ובדיוק מרבי. השני- בסופו של דבר, למרות הקושי, תפקידו של צבא הוא להגן על האזרחים ולא להפך. נוצר מצב אבסורדי שבו האזרחים הם המגן של הצבא.
כילכולה של עזה
יש כאלו שמתנגדים לשליטה במרחב רפיח בשל הצורך ”לכלכל” את תושבי האזור. טיעון זה אינו נכון בשל העובדה שכבר עכשיו אנחנו מכלכלים את תושבי האזור על-ידי סבסוד החשמל, המים והגז שמגיעים לעזה. גם בעניין זה אנו מגיעים לצומת דרכים שהגיע הזמן להכריע בו:
(1)
ניתוק כל קשר כלכלי עם עזה: כפי שנאמר, אנו מספקים מספר שירותים לרצועת עזה, במידה שאיננו נמצאים ברצועה אין כל סיבה שנספק לה את השירותים הללו. במידה שברצוננו ניתוק קשר מהרצועה, יש צורך לבצע הינתקות אמיתית ולבטל כל שירות שאנחנו מביאים לה. מצב זה הוא פחות אופטימלי, שכן אז לא נשלוט על מרחב רפיח ולא נוכל למנוע הברחות של אמל”ח.
(2)
שליטה על המרחב: האופציה השנייה והעדיפה היא שליטה על מרחב רפיח. באופציה זו אנחנו ממשיכים לכלכל בצורה מוגבלת את הרצועה אך עם זאת שולטים על המרחב, דבר שבזכותו אנחנו יכולים למנוע הצטיידות של הארגונים באמצעי לחימה. בנוסף לכך, בעתיד אולי נוכל לחזור ולהתיישב בגוש, דבר מבורך כשלעצמו.
הפסקת אש עם "ערבויות”
ישנם דיבורים על הפסקת אש שמצרים תהיה מעורבת בה ובעצם תשים ערבויות לקיומה. המצדדים במהלך זה אומרים שלמצרים יש אינטרס להיות שחקן ראשי וקובע באזור ובשל כך תהיה מצרים מוכנה לתת ערבות לקיום ההסכם ובעצם תגן על קיומו בכל מחיר. לטעמי, לסמוך על מצרים יהיה צעד מוטעה מכמה סיבות:
(1) קרבה לחמאס. מצרים כרגע נשלטת על-ידי ארגון "האחים המוסלמים”, אותו ארגון שתנועת החמאס משתייכת אליו, דבר אשר עלול להוביל את מצרים לכופף את ההסכם לטובת החמאס ולהעלים עין מהברחות.
(2) לא מביאים לאחרים לעשות את העבודה השחורה. אסור להפקיר בידי אחרים את ביטחוננו, אנחנו ואך ורק אנחנו יכולים וצריכים לדאוג לעצמנו ולביטחוננו, לאף אחד אין את האינטרס - או לפחות לא יהיה - לנצח את האינטרס להיות ה”בייביסיטר” שלנו.
