היה ונחקור את מבצע "עמוד ענן " ביושר נטול סטיגמות וגם נתעלם מלהג התקשורת. אפשר וננצל את המבצע לחשבון נפש אמיתי, כזה שבאמצעותו תעצב ישראל תפיסת ביטחון לאומי התואמת למטרתה.
לשם כך עומדים לידינו שני לקחים, שנאגרו אך לא הופקו ממלחמות ישראל שאותם הכרחי להפיק בקדימות ובתבונה, נוכח הכשל הצפוי למבצע "עמוד ענן" - הגם שמחיר השגת לקחים אלה כבר שולם בדמים ובדם.
הלקח הראשון: הערכה עניינית לכוונות ויכולת האויב.
זוהר הניצחון במלחמת ששת הימים, שיבש דעת אומה שלמה, בייחוס הכרעת צבאות ערב, למקצוענות הצבאית שלנו, ולאפסות כישורי המלחמה (מקצוענות ורוח לחימה) של אויבינו.
למרות שתשע חודשים אחריה ב"מבצע כרמה", הובסו שתי חטיבות העל של צה"ל בידי צבא ירדן ולוחמי פת"ח. ואף על-פי ולמרות הכשל הצורב במבצע, השתרש דימוי חולשת הלוחם הערבי עמוק אף יותר. וככזה, היווה את אחד מאבני יסוד "הקונספציה", הקובעת כי בליית אמצעי לחימה בכמות מספקת (בעיקר מטוסים), אין סיכוי כי האויב יפתח ביוזמתו במלחמה.
משמעות העובדה כי נשיא מצריים הצהיר שנה קודם למלחמת יום כיפור, על כוונתו לצאת למלחמה מוגבלת, בעוד שצבאו מתאמן לאור היום בצליחת התעלה - נעלמה כלא הייתה במטכ"ל ובממשלה. משום הזלזול ביכולתו של האויב ונחישותו להגשמת כוונותיו - בעוד שמנגד, נתפס צה"ל כערוך דרוך ומיומן למלחמה.
על כן, בהתייחס למטרות מבצע "עמוד ענן" ודאי נבחין, בהשפעת הזלזול באויב ובחסך בהבנת סף העמידה והדבקות שלו במטרותיו. מה שמלמד כי דווקא "לקח העל" ממלחמת יוה"כ בצורך בהערכת "הכוונות ויכולת האויב" לא הופק, והראיה כי בבסיס המבצע עומדות אותם הנחות שגויות, בהם:
נתפס הלוחם הפלשתיני כמו הורי הוריו ב-67. כלומר, נחות, מלא רהב, עורמה וכזב. סף העמידות והדבקות בחתירה להשגת מטרות שלו, מצוי לדעתנו בתחתית הסולם.
בעוד מדדי איכות החיים של תושבי המחנות הכפרים והערים, אינם תואמים למציאות - משום מדידתם על-פי קנה מידה ישראלי.
לא פלא כי כל הדוברים, מראש הממשלה, שריו, עבור לח"כ, בכירי המטכ"ל, אלופים במיל, ופרשני תקשורת - הציבו קבל עם, את השבת ה "הרתעה" כמטרת המבצע.
מסתבר כי חובבי ציון אלה, התעלמו מלקחי המלחמות בכלל, ובפרט לא הפיקו את לקחי "
עופרת יצוקה", משום כך לא השכילו להבין כי הנהגת החאמס איננה חבורת מפגרים. וכי אלה לקחו בחשבון את כוח ההרס של צה"ל - כולל פגיעה במנהיגות הארגון, ובהרס מתקני שלטון. מה שמבטיח כי אסטרטגיית "בתגמול סלקטיבי באש מהאוויר ומהיבשה" לא תשיג ישראל ולא כלום. זולת תרומתה כמתכון יעיל ובטוח, לשחיקת ההרתעה.
הלקח השני: תפיסת הביטחון זו שהיוותה מסד ל"קדש", ל"ששת הימים" ל"יוה"כ" ול"משל"ג - נגוזה.
הקרע הלאומי שהתחולל מסיבות פוליטיות לאחר מלחמת שלום הגליל, סירס לחלוטין את הוויית הביטחון הלאומי - משום השמטת הברירה לצאת ולהשיג הכרעה נקודתית במלחמה. מה שאמור היה ללמד אותנו, כי כיבוש שטחי אויב איננו מצוי על סדר היום הלאומי, וכי לא נצא למלחמה זולת במצב של אין ברירה!!! שרק השד ואו נשיא המדינה יודע מה זה. זאת בשונה מאויבינו שראו בכך מעין התר, להקיז דם יהודי במידה מוגבלת - ככזו שתעמיד לקברניטי ישראל, את הברירה שלא לצאת למלחמה.
לא בכדי ולמרות שלושים שנה של טרור מכל מין וסוג, לא העיזה ממשלה (בכל הרכב פוליטי) - לגייס את מלא העוצמה, לסיכול איום ממשי ועתידי.
סוף דבר
לקחי המלחמות בכלל ובפרט שני הלקחים שלעיל, מלמדים על חסך בסיסי בהבנת הנקרא - בממשלה, בצה"ל, ובתקשורת. לכדי כך שההחלטות ומימושם בפועל, הפכו למעין בומרנג המביא ברצף לפגיעה בביטחון ישראל.
מאחר שרמתם האישית של קברניטינו גבהה, ברי כי כישוריהם זורמים בתוואי שגוי ומטעה. ככזה הממקד את דעתם לעשייה - אך בד-בבד מונע ומעלים מהם את לקחי הקודמות לה.
היה ואבירים אלה היו נותנים מקצת מדעתם ללקחי העבר, כי אז היו מבחינים בהעצמת אפקט ההרתעה ושימורו עד היום, שנוצר לאחר שיטוחו של רובע דחייה ב"מלחמת לבנון השנייה".
מה שהיה מביא כבר ביום הראשון למבצע (הרלוונטי גם היום), להחלטת ממשלה שתפורסם קבל עם ועולם, כדלקמן:
"בהיסמך על זכות ההגנה העצמית, ולאור תוקפנותו של ארגון הטרור בירי ללא אבחנה אוכלוסיה אזרחית בישובים והערים. ממשלת ישראל מכריזה על מלחמה לחיסול שליטתו/ ואו שינוי מהותי במדיניות ארגון החאמס בעזה. מאחר שאין פנייה של ישראל לכיבוש השטח, קל וחומר לאחזקתו. מורה הממשלה לצה"ל לשטח (ראה לקחי רובע דחייה) במדורג כפרים וערים ברצועה. ובלבד וינקטו כל הצעדים הנדרשים, כדי להימנע מפגיעה באוכלוסיה אזרחית. וזאת בהנחה מוכחת, כי רק לאוכלוסיה המקומית יש את היכולת לכפות את דרישותיהם על ארגוני הטרור".
הערה אישית: בן שבע הייתי במלחמת העצמאות, שבה חשתי את הקשה שבתחושות חיי, נוכח הרס בתי הקיבוץ. שם נחשפתי לראשונה ולימים לאחרות קשות אף ממנה, לפנייה המכוערות של המלחמה.
אלא מאי. כאזרח ישראל וכלוחם עתיר ניסיון, למדתי לכבד את האויב ובד בבד להבטיח את הכרעתו.
ברי לי כי נוכח אכזריותו של האויב, והתמדתו בשאיפה לחיסולה של ארצי שלי - עלי ועל כלל אזרחי ישראל החובה להביא להכרעתו. תוך שמירה על עקרונות מוסרים, ובהתאמה ליישם במיטב את עקרונות המלחמה.
