נתניהו היה נתון לא פעם להתקפות על שאינו נחן במנהיגות, דהיינו ביכולת ליזום מהלכים משמעותיים, ולשכנע את העם לתמוך בהם ולהצטרף אליהם. היו מי שטענו כלפיו שהוא הססן "מכור לסקרים" ואפילו חסר אומץ לב בתחום הפוליטי. הפעם הצליח מעל לכל ספק להוכיח חלק גדול מטענות אלו ובגדול, כשיצא למסע להפסקת תקיפות החמאס על ישראל מעזה עם תמיכה ציבורית עצומה, והצליח תוך ימים ספורים להגיע לסיומו הלא מתוכנן בקול ענות חלושה וריפיון פוליטי. הוא אולי פוליטיקאי מקומי, אולי דובר מעולה בתקשורת ואולי מאחז עיניים לא רע, אבל לפי ביצועיו עד כה - לא מנהיג.
עתה כבר ברור שהמהלך הנוכחי הוא ביזבוז אדיר! - החיים שקופחו, הנזקים שנגרמו, ההוצאות הגדולות שיושתו על הציבור הישראלי שתוך זמן לא רב יאלץ לעמוד שנית בפני התוקפנות החמאסית.
חוק הכלים השלובים במזה"ת
עיקרי הדברים שהושגו במבצע הושגו בשני הימים הראשונים. הרעש הלאומי והמהומה הבינלאומית שיצרה היוזמה הישראלית לאחר ימים אלה, השיגו דברים רבים אבל לא את המטרות המוצהרות היסודיות של המבצע ובעיקר לא הבטחת שקט לזמן ארוך. במקום קיפול החמאס (לא חיסול, לא השמדה ולא הורדה על הבירכיים, פשוט פגיעה אנושה ברצון להלחם) אנו עדים לחיזוק מעמדו, ולעיצוב משוואה שלילית מבחינתה של ישראל, שבה חבורת מחבלים נחושה, חוזרת וגוברת על אחת המדינות החמושות ביותר בעולם.
לא אתפלא אם בין תוצאות התנהלותו של נתניהו במשבר הנוכחי נראה את נפילתו המואצת של אבו מאזן והשתלטות חמאס על יהודה ושומרון, או כשל מדיני-אסטרטגי ישראלי נוסף, שיוביל את נתניהו ככפוי שד או ככפוי אובמה וברק שליחו המוסווה, למימוש נאום בר-אילן (אסון לישראל), או להתפתחות אי-שקט חמור ביהודה ושומרון (בעיה חמורה), ואפשר שכל הדברים גם יחד. חייבים לזכור שבמזרח התיכון פועל כל הזמן חוק "הכלים השלובים" - מה שמצליח במקום אחד, מאתגר אחרים לחזור ולנסותו גם במקומות אחרים.
החמאס החליף את אירן במורסי
מורסי לא יהיה השוטר של ישראל בעזה. מי שחושב אחרת טועה. הדיבור האלים בו נקט כלפי ישראל בתחילת העימות הנוכחי אינו מקרי, כפי שטענו פרשנים אחדים. דיבור זה, כך נראה בדיעבד, עבד היטב לטובתו ולטובת חמאס, ועל כן יחזור על עצמו ביתר שאת בעימות הבא, שהוא רק שאלה של זמן. בעזה משחקים שני הכוחות היריבים הגדולים של העולם האיסלאמי באמצעות "מקורבים" (Proxies). החמאס החליף את אירן במורסי, שותפו לאידיאולוגית האחים המוסלמים, ואירן מחליפה ותאיץ חילופין אלה עוד יותר, את חמאס בג'יהאד האיסלאמי. אליו יצטרפו אירגוני אל-קאעידה וקבוצות טרור מקומיות ו"מקצועיות" המסנפות עצמן לגורם המאורגן הקיצוני ביותר שבשטח.
מבחינת אירן, עזה היא חלק ממערך שטוותה סביב ישראל, כחגורת הגנה היקפית ראשונה נגד תקיפה אפשרית שלה, וכבסיס הטרדה-התגרות-העסקה-פגיעה קידמי נגד ישראל, היה ותחליט היא ליזום מהלכים צבאיים מבוקרים. את מחויבויות החמאס להמנע זמנית מתוקפנות צבאית כלפי ישראל, אם בכלל תהיינה כאלה, ינסו הגי'האד ושותפיו לקעקע במועד הקרוב ביותר האפשרי.
מלכודת הדבש של נתניהו
אבל הפסדו הגדול ביותר של נתניהו יהיה ברחוב הישראלי. מכל הדיבורים הרמים שלו כאיש אופוזיציה בטרם נבחר לראש ממשלה בפעם השניה, וכראש ממשלה המבטיח לציבור הישראלי ביטחון, לא נותר כמעט דבר. מבחינה מדינית המבצע הנוכחי הוא חזרה עלובה על אירועי
עופרת יצוקה, לאמור: כישלון דומה. צה"ל אומנם פעל הפעם טוב יותר ו"כיפת ברזל" הייתה ללא ספק קרן האור המרכזית במסכת הביזבוזים של מהלך כושל זה. המדינאים, מאידך-גיסא, התגלו שוב כנמושות, כחסרי עמוד שדרה, כחסרי מעוף וכחסרי כושר מנהיגות לאומית. אפילו ליברמן, ה"מתלהם הסדרתי", יוצא מאירוע זה קרוב הרבה יותר לפודל מאשר לאריה או נמר. התמיכה כביכול בזכותה של ישראל להגנה עצמית - זו של אובמה וזו של מדינות במערב אירופה - הייתה מלכודת דבש לנתניהו. לאמירות-סרק אלו היה תוקף כל עוד לא ביקש נתניהו לבחון תוקפה של אמירה זו הלכה למעשה, דהיינו: להפעיל את צה"ל קרקעית, כפי שנדרש בכדי לשנות מן היסוד את כללי המשחק בשטח. מרגע זה ואילך היה אובמה לבלם הראשי במגרש המשחקים של נתניהו.
אובמה לא התנקם בנתניהו, הוא פשוט סירס אותו.
נתניהו שגה שגיאה אסטרטגית אדירה, כאשר התפתה לאפיזודה המגוכחת של ממשלת האחדות עם
שאול מופז, במקום ללכת לבחירות בשיא כוחו הציבורי. התנהלותו במבצע הנוכחי אינה יכולה שלא להחליש את מעמדו הפוליטי בציבור הישראלי, יותר משיכול היה לעשות כל גורם פוליטי מקומי. גם זה הוא חלק נקמתו המתוקה של אובמה, בין אם התכוון לכך ובין אם לאו.
לציבור הישראלי, שהוּלך שולל לא פעם ע"י מנהיגים מהשמאל ומהמרכז כביכול, נותרה תקווה מצומצמת, שהימין בראשות נתניהו מייצג איכות אחרת. בא מבצע "עמוד ענן" והכה אותו בכחש ותיסכול רב פעם נוספת. נראה שנתניהו מאזין לציבור רק כאשר הוא קורא סקרים, למרות חוסר אמינותם והפכפכנותם של אלה. כאשר הציבור מצביע בידיים וברגליים ואומר בהמוניו שהוא מוכן למאמצים והקרבה ובלבד שהממשלה תמלא את התחיבויותיה כלפיו להגנה אפקטיבית, נתניהו נותר אדיש או חירש. אני מעריך שהציבור לא יהיה אדיש או אילם לנוכח מצג חוסר אמינות וחוסר מנהיגות זה.
איום אסטרגי ממשי במספר חזיתות בו-זמנית
כשל נוסף מתוצאות מבצע זה נובע מהעובדה שההתרחשויות סביב עזה, מלבד מה שנאמר כבר קודם, הן חלק מהמאבק בין ישראל לאירן, מאבק שחלקו האלים נמצא רק בחיתוליו. משום כך דרוש ניתוח של המצב וההתפתחויות בו לא רק בראיית חמאס כיריב, אלא בתפקידה של רצועת עזה במאבק זה, כבסיס אירני קידמי. פעמיים מול עזה ושלוש פעמים בסה"כ כשלה ישראל מאז 2006 בניהול נכון של מהלכיה מול מציאות זו.
ב-2006 כבר היה ברור שאירן חותרת לנשק גרעיני וישראל תאלץ להתמודד עם איום זה. פעם ראשונה עמדה במבחן במלחמת לבנון השניה, ובה החמיצה ישראל הזדמנות להסיר מעליה את איום החיזבאללה. זהו כשלונם המובהק של אולמרט לבני ופרץ. האיום הלא מבוטל מאז, הפך בינתיים לאיום חמור הרבה יותר. פעם שניה, היה זה כשלונם של אולמרט, ברק ולבני במבצע "עופרת יצוקה", כשקודם לכן כשלה ממשלת אולמרט ב-2007 כאשר הניחה לחמאס להשתלט על רצועת עזה. נתניהו, בקדנציה הנוכחית שלו, שמר זמנית על שקט יחסי, אבל בד-בבד איפשר התפתחות מרשימה של החמאס ככוח לוחם, ההולך ויוצר איום גובר על הגבול הדרומי של ישראל. בא ה"אביב הערבי" ועימו המהפך במצרים והעצים איום זה עוד יותר, להערכתי עדיין לא ראינו הכל... .
למעשה, השילוב של חיזבאללה בצפון, חמאס והג'יהאד ושותפיהם בדרום, סוריה (עדיין) בצפון-מזרח וה"מערב הפרוע" בסיני - מהוים כבר עתה ארבע חזיתות המאיימות על כלל מדינת-ישראל. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים חוזרת ישראל למציאות של איום אסטרגי ממשי במספר חזיתות בו-זמנית. למערך הקודם תצטרף בבוא הזמן שכבת איום קשה וארוכת טווח נוספת של אירן עצמה, שלה יכולת ליצור איום גם ממערב, דרך הים. האיומים על ישראל הם עדיין איומי טרור- מדינתיים, תת-מדינתיים ומשולבים - אשר מופנים כולם נגד העורף הישראלי האזרחי, אבל הם הולכים ומקבלים מימד אסטרטגי קיומי.
המחדל החמור ביותר של ישראל בסיטואציה זו הוא ההשלמה עם איום זה, ואי הפיכתו במפורש
לקו אדום ולקאזוס-בלי. ההגנה הטילית האקטיבית שבונה ישראל נגד שכבות איום אלה, אינה מספיקה ואינה מרתיעה, ההיפך הוא הנכון. אם תאלץ ישראל לפעול נגד כלל האיומים כאשר הם מסונכרנים, יווצר סביבה איום קיומי, גם ללא גרעין אירני.
המבצע הנוכחי היה אולי הזדמנות אחרונה של ישראל לפרק בקלות יחסית אחת מחוליות האיום החשובות, המתעצבות לאורך גבולותיה, בטרם תבוא לכלל ביטוי במתקפה משולבת - הפעם מחמיצים זאת נתניהו, ברק וליברמן.
מול טרור יש להפעיל טרור נגדי
התנהלות ישראל במאבקה בטרור בעשור וחצי האחרונים היא שערורייתית. מכל הדברים שהיא יכולה וצריכה לעשות, ולא אמנה כאן את כולם, היא פועלת ככפויית שד אך ורק באחד - שימור הכוח הצבאי הקונבנציונאלי והפעלתו בצורה כושלת מבחינה אסטרטגית אך ורק כאשר כלים כל הקיצין. אין טיפשות גדולה מזו ואין מחיר גבוה מזה שמשלמים כאשר נוהגים בטיפשות. טרור הוא אסטרטגיית לחימה שיש לה חוקי משחק ברורים. מול חוקי המשחק הללו חייבים להפעיל אמצעי נגד אפקטיביים, אבל לא פחות חשוב מכך - רלוונטיים.
ככלל, מול טרור יש להפעיל טרור נגדי. תפקיד המדיניות וההסברה הלאומית הוא להכין את הרקע והתנאים התודעתיים, הפוליטיים והמשפטיים לכך. הואיל וטרור נשען על אידיאולוגיה, חייבת התגובה לכלול מרכיב אידיאולוגי (להבדיל ממשפטי).
מאחר שטרור מסתייע רבות בתקשורת, בין אם כדי להציג את ה"קייס" שלו ובין אם בכדי להעצים את פעולותיו, חייב המאבק בו לכלול מענים אפקטיביים בשני היבטים אלה. משום שטרור נעזר באוכלוסיה אזרחית, חייבת התגובה לטרור לכלול מענים לשימוש באוכלוסיה אזרחית בשתי רמות: אוכלוסיה פעילה לטובת הטרור ומסייעת לו, ואוכלסיה שאינה פעילה. מאחר שטרור נשען בדרך כלל על עורף מדיני (מדינה תומכת) או קהילתי, חייבת התגובה לטרור להתיחס לגורמי השתתפות אלה על-פי חלקם. משום שטרור איננו מלחמה קונוונציונאלית, אסור לקבל כפשוטם את חוקי המלחמה שנוסחו עבור מלחמות קונוונציונאליות, גם עבור לוחמה נגד טרור. הדבר נכון בין אם פרוש הדבר הוא הערכות אחרת של הכוחות ודרכי הפעלתם (דוקטרינה מתאימה) ובין אם פרוש הדבר הוא משפטי טהור, דהיינו: השעיית כל המחויבויות וההסכמות שנטלה ישראל על עצמה במסגרת דיני המלחמה הקונוונציונאלית, כאשר עוסקים בלוחמת טרור.
אסור לישראל לקבל אפריורי את ההנחה שמכיוון שהיא חלק מהעולם המערבי (שאלה בפני עצמה היא עד כמה טוב לישראל להזדהות ככזו), ועל כן היא מחוייבת ללכת בדרכיו ויהי מה. המציאות בישראל, בגלל אופי הטרור, בגלל האסימטריה הגיאורפית והדמוגרפית ובגלל המנטליות והתרבות השונה בינה לבין אויביה, מחייבת להתאים את כללי המשחק על פיהם היא פועלת, לנסיבותיה; להסביר זאת ולעמוד ולהתעקש על זכותה לפרשנות מותאמת למצבה; "קופנות מתקדמת" היא עצה רעה לישראל.
ישראל נתונה בסכנת התפוררות
על-רקע ניתוח זה, נראה שבעיתה המרכזית של ישראל כיום היא בראש וראשונה חשיבה שבלונית ואזלת-יד חמורה של המנהיגות הלאומית. מנהיגות זו מתגלה כרופסת, נרפית, חסרת מעוף, וחסרת עמוד שדרה.
מנהיגות המנהלת מדיניות לטווח קצר ושוחקת בהתמדה את כל נכסיה האסטרטגיים של המדינה, ובכלל זה את אמון הציבור ואת ביטחונו העצמי. עובדה ידועה היא במדעי החברה, שחברות מאויימות מסוגלות להעצים חייל ולהתמודד עם איומים חיצוניים כאשר מתקיימים בחברה מספר תנאים, שעל החשובים ביותר נמנים: לכידות חברתית, אמון במנהיגות, ודרך סבירה להתמודד ביעילות מול האיום. כאשר מתקיימים התנאים החשובים, איום חיצוני עשוי להוות, גורם מלכד ומחזק לחברה המאויימת. בהעדר התנאים המסייעים, פועל האיום במגמה שלילית, דהיינו: מפורר את הלכידות החברתית ואת כושר העמידה. דומה שישראל, תחת ההנהגות הכושלות שלה בעשור וחצי האחרונים, מתקרבת במהירות לאובדן דרך ולסכנת התפוררות; הלוואי ואתבדה.
