ההר הוליד עכבר

ייאמר מייד: מבצע כזה, מבצע נסוג, יכלה לעשות גם ציפי לבני, השותפה הבכירה למחדל לבנון 2006 ומי שמנעה מישראל - באמצעות החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שאותה קידמה, בלי להבינה - את מעט הפירות שהיו אפשריים מאותה מלחמה שנייה בלבנון. למרות הניהול המשופר של הלחימה, ההישגים החלקיים של "עמוד ענן" אינם עולים בטווח השפעתם על אלו של "עופרת יצוקה" מבית מדרשם של מי שעדיין שוקלים באופן שערורייתי לחזור לחיים הפוליטיים, אהוד אולמרט וציפי לבני, העבריין המורשע ושותפתו, שרת החוץ (לשעבר) הכושלת. הפתיחה של "עמוד ענן" הייתה מרשימה: חיסול רמטכ"ל החמאס - לארגון טרור יש "רמטכ"ל" כשם שלרשות ברמאללה יש "נשיא", אליבא דמנהיגינו - והשמדת מרבית הרקטות ארוכות הטווח של האויב. אבל, כרגיל במקומותינו, לא חלפו 24 שעות וכבר החל עדר המלהגים באולפנים השונים לדבר על "הסדרה" ועל "נקודות יציאה", כאן ועכשיו. ה"עכשיוויזם" המשחית מבית המדרש של "שלום עכשיו" הוא המכתיב בישראל "הריבונית" את כללי המשחק ומוסר הלחימה, וביטחונם של נתיני האויב עומד בסדר עדיפויות גבוה מזה של אזרחי ישראל וחייליה. התוצאה: לא חלפו 72 שעות וכבר התחילה ישראל הרשמית למצמץ ראשונה: בעוד החמאס שומר על קור רוח ועל סבלנות, אהוד ברק שוב ברח ונתניהו לא פעל לפי מישנתו שלו למלחמה בטרור. שליח ישראלי נשלח לקהיר כדי לדון על הפסקת אש, בשעה שאפילו המטרות הצנועות שהוגדרו לצה"ל היו רחוקות ממיצוי. ישראל גייסה רבבות חיילים ופגעה קשות במשק שלה כדי לאיים בפעילות קרקעית וליצור לחץ על החמאס. אבל, כמעט כרגיל, הלחץ הפך להיות בומרנג נגד ישראל. בשביל לחץ בלבד - בבחינת "תחזיקו אותנו" - היה מספיק לגייס חטיבות ולא אוגדות. אבל, מסתבר ש"תחזיקו אותנו" הפך למצב שבו החמאס מחזיק את מנהיגי ישראל במקומות רגישים.

האויב תובע וכנראה יקבל

לא חלפו 120 שעות וכבר הפכו מנהיגים שהם כמעט אויבים - הנשיא המצרי הנמנה עם אחיו של החמאס, וראש הממשלה הטורקי, מדכא הכורדים (ונצר לטובחים בארמנים, לא לשכוח) - למתווכים בין ישראל לבין ארגוני הטרור. כמו לפני עשרים שנה באוסלו, כאשר ביילין ופרס העמידו את ישראל על דרג דומה לזה של ארגון הטרור לשחרור פלשתין כולה (אש"ף בשפתו המכובסת של פרס), כך גם הפעם, מנהיגי ישראל מעמידים אותה במצב של מו"מ בין שווים כביכול, ישראל והחמאס. ההרתעה הושגה: ישראל הורתעה. במקום לדרוש כניעה ללא תנאי של האויב, האויב מציב תנאים להפסקת אש. במקום שייצא מוחלש מן המלחמה, האויב תובע - וכנראה יקבל - מעמד משופר ומשודרג מבחינת הקלות ב"מצור". במקום להפסיק לספק אמצעי לחימה לחמאס ולשותפיו - הובלת אמל"ח לאורך מאות קילומטרים בשטח מצרים אינה "הברחה" אלא אספקה שוטפת ומסודרת - מי שמאפשר את האספקה הוא "המתווך", שגם לו נדרשת ישראל "החזקה" לתת אתנן. בשעת כתיבת שורות אלה, המנצח המסתמן של "עמוד ענן" אינו הצד הישראלי. החמאס יקבל הקלות ותוך חודשים ספורים יחזור לסורו, מנהיגי מצרים וטורקיה יוצגו בוואשינגטון כמשכיני שלום וראויים לסיוע נדיב, והשמאל הישראלי יחגוג את אי-ההצלחה של בנימין נתניהו, שנוא נפשו. כשהתחיל "עמוד ענן" הואשמו נתניהו וברק בכך שעיתוי המבצע משרת את מערכות הבחירות שלהם. כאשר נראה שהמבצע עומד להסתיים כשהאויב עומד על רגליו, נראה שמי שמרוויח מכך איננו נתניהו. שוב חזרה ישראל על עצמה: הצלחה צבאית חלקית וכישלון מדיני. ההצלחה הצבאית היא חלקית, כי בין מטרות המבצע לא הוגדרה המטרה הנכונה: כניעה ללא תנאי של האויב. כדאי ללמוד מהיעד שקבע צ'רצ'יל לצבאו מול גרמניה הנאצית. כדאי גם לזכור את אמירתו האלמותית: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה". הדברים נכונים גם לגבי ישראל. ועוד חשוב לזכור: מה שאסור לישראל לעשות בכל מקרה הוא לסכן את חיילי צה"ל כדי להפיל את החמאס ולהעביר את השלטון ברצועת עזה לאבו-מאזן. שימוש בחיילי צה"ל כמגש הכסף להקמת מדינה בארץ ישראל המערבית למבקשי נפשנו הוא מעשה בלתי מוסרי ויש לפסול אותו על הסף. לא לכך נועדו חיילי צה"ל. בשלב זה, ועד שתיכון המדינה הפלשתינית האמיתית בעבר הירדן המזרחי, היעד צריך להיות הכנעתו של החמאס - אך לא הפלתו - ורק אז הגעה איתו להסדרים סבירים של יחסי שכנות.