הפיגוע באוטובוס דן ביום רביעי (21.11.12) בתל אביב החזיר אותי בבת-אחת לפיגוע באוטובוס אגד קו 14 בירושלים שהתרחש ב-22 בפברואר 2002. זה היה הפיגוע האחרון באוטובוס שהתרחש במהלך האינתיפאדה השנייה עד אתמול. הייתי בתוך האוטובוס ההוא ולמזלי רק נפצעתי. בפיגוע ההוא נהרגו שמונה אנשים ונפצעו שלושים. הקשבתי אתמול לדיווחים ברדיו וצפיתי גם בשידורי הטלוויזיה בתמונות האוטובוס הפגוע. למזלם של נוסעי האוטובוס, המטען שהתפוצץ היה ככל הנראה קטן ולכן המספר הקטן יחסית של פצועים וללא הרוגים. מבחינתי - התמונות של אז חזרו וצפו. מראה ההרוגים, זעקות הפצועים וריח אבק השריפה – אלו דברים שאינך יכול לשכוח. אבל מה שגם חזר ועורר את כעסי היו השאלות המטופשות והחטטניות ששאלו הכתבים את עדי הראייה, ואחר כך את הפצועים ואפילו את נהג האוטובוס. "תגיד, ראית את המחבל?" איזו מן שאלה זו?! הרי כל הפיגוע קרה כי אף אחד לא זיהה את המחבל. ואלו בדיוק אותן השאלות שגם אני ואחרים מבין נוסעי האוטובוס נשאלנו אז על-ידי הכתבים. לאמיתו של דבר, בדיעבד התברר לי שאני ישבתי ליד המחבל שבשלב מסוים קם ממקומו, עבר לירכתי האוטובוס ושם פוצץ את הפצצה שהחזיק בתרמילו. לא זיהיתי אותו כשישב לידי בימי השיא של פיצוצי האוטובוסים. אז איך הכתבים רוצים שבימי רגיעה תינתן תשומת לב הנוסעים למחבל פוטנציאלי היכול לעלות בכל רגע לאוטובוס? ועוד נשאלנו: "תגיד, היו מאבטחים על האוטובוס?" ואני שואל: ואם היו מאבטחים, זה נותן למחבלים לגיטימציה להתפוצץ בתוך האוטובוסים? הוי, השקט המיוחל... התרגלנו אז לפיגועי התופת וראינו בהם גזירת-גורל. קיטרנו על הממשלה וכוחות הביטחון שלא עושים מספיק למיגור הטרור – דבר שנעשה רק במבצע "חומת מגן" כשהגיעו מים עד נפש. התרגלנו לירי הקסאמים וכמעט ראינו גם בהם גזירת-גורל. קיטרנו על הממשלה שלא עושה די להפסקת ירי הרקטות. מבצע "עופרת יצוקה" הביא להפוגה, לא יותר. גם היום, למרות המכות הקשות שצה"ל מנחיל להם, הרקטות עדיין פוגעות בנו ולא נראה שהממשלה נחושה להפסיק את הטרור הזה. האם גם הרקטות הן גזירות-גורל? ועכשיו שוב מתחילים אוטובוסים להתפוצץ. אז כמי שעבר את התופת הזו אני קורא לממשלה - די, מספיק. כן, אנחנו רוצים לחיות כמו בשווייץ. כן, אנחנו רוצים לחיות כמו כל אזרח שוחר-שלום בכל מקום בעולם. הממשלה יכולה, וחייבת, לעשות הכל כדי להביא לנו את השקט המיוחל, גם במחיר של להיות לא נחמדים בעיני העולם.