הגם שמתנהל ויכוח לגבי מדיניותנו ביחס לעזה, התרחישים הנדונים אינם חורגים כמעט מאותה פרדיגמה מוסכמת. אלה תובעים פעולה קרקעית והכאה חמורה יותר בתושבי הרצועה לצורך שיקום ההרתעה; אלה סבורים שלעת עתה נעשה די ואין צורך לסכן את חיילי צה"ל או להעמיד בניסיון את מצבנו המדיני. כך או כך, הוויכוח הוא על הפרטים ואילו העיקרון מוסכם, גם על ה"מילטנטיים": נגזר עלינו לחיות בדו-קיום עם חמאס. תקוותנו היחידה הינה ליצור מאזן אימה שיהלום את האינטרסים של ישראל ככל הניתן.
אך כמובן שאין ולא יהיה דו-קיום עם חמאס. זו חיית טרף שלא ניתן לאלף, שכן אין שום תכלית או הצדקה לקיומו של חמאס בלי עימות עם ישראל. אין שום תרחיש שבו כושר ההרתעה הישראלי מרפה יד-חמאס מן הקלאץ' לטובת את או מזמרה. ישראלים רבים מאוכזבים מהפסקת האש כי מדובר רק בדחיית העימות, אך חשוב להבין: אפילו מבצע
עופרת יצוקה ב' לא היה פוטר אותנו מעופרת יצוקה ג'. כך או כך, התוצאה לטווח הארוך הייתה זהה: המשך הלחימה.
שעת כושר?
הלחימה בסיבובים תגיע לסיומה רק כשנתחייב בלי סייג להשמיד את חמאס. לא להכות ולהתריע ולנסות להשפיע - אלא לעקור מן השורש. המשמעות היא מבצע בהיקף הרבה יותר נרחב מעופרת יצוקה: במרחב, בזמן ובהשלכות. מבצע כזה יצריך משאבים חומריים, תודעתיים ומדיניים רבים, ולכן אפשר שמבצע מוגבל יותר - שיביא שקט זמני בלבד - יכלה את האשראי המדיני והעוצמה הלאומית לשווא, ויעכב את הפתרון האמיתי. במילים אחרות: אם נכנסים, אז עד הסוף. ואם כרגע לא מתאים עד הסוף - בגלל ארה"ב, מצרים, אירן או מה שלא יהיה - אז לא נכנסים. מתאפקים. מחכים. מתכוננים.
נדמה שלכך רמז שר החוץ בנימוקיו לנצירת האש, ויש לקוות שאמנם מדובר בהמתנה לשעת כושר ולא הטמנת הראש בחול משיקולים רדודים.
כיס התנגדות
אלא שגם מיגור מוחלט של חמאס, לכשיבוא, לא יביא באמת גואל לציון. ניתן לשער שעזה שוחרת-שלום איננה אפשרית בתיאוריה, יהיה אשר יהיה העומד בראשה. מדובר בתא שטח קטן, תחום בגבולות מלאכותיים, וצפוף: מחנה פליטים גדול ללא הבסיס הטבעי או האנושי לצורך קיום אוטונומי וצמיחה, גם אם העזתים ירצו בכך בכנות. לכן רצועת-עזה-פלשתינית לעד תהיה כר פורה לגידולי פרא; אוכלוסייתה תהיה תוססת וחסרת-מנוח, וכשתישא עיניה כלפי חוץ, לעבר גבולות נורמלים וקיום מדיני-אמיתי, תמיד תראה את מדינת ישראל עומדת בדרכה, על שדותיה הפורחים מעבר לגדר, מתריסה ומכעיסה בעצם התקיימותה על אדמת פלשתין שביום מן הימים נלקחה בכוח הזרוע.
ומכאן למסקנה העמוקה יותר: לא די בהפלת חמאס, שכן אחת היא אם מדובר בחמאס או בפתח - אין מקום בארצנו לקיום לאומי של יותר מעם אחד, פשוט בשל עובדות ההיסטוריה והגיאוגרפיה. התסכול ותחושת חוסר המוצא ממצבנו - כאשר נדמה שאין מזור לתלאותינו לא בשלום ולא במלחמה, לא בכיבוש ולא בהינתקות - הם פירות הביאושים של תנועה ציונית הכופרת מראשיתה באמיתות אלו, תנועה אשר שורשיה לכל היותר ב"יודנסטאט" להרצל ולא בתורת משה. תורתנו תלמדנו: ארץ אינה מוענקת בצ'ארטר חגיגי או נרכשת בכסף קק"ל; ארץ - נכבשת. וכיבוש משמעו, אם נודה בכך אם לאו, נישול הערבים מאדמתם-היא-אדמתנו, אם בגזר ואם במקל, אם בהדרגה ואם במכה, עד שעמנו ישכון לבדד בארצו: "ואם לא תורישו את יושבי
הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה".
יש להתפכח מן הקונספציה ולהיווכח: רצועת עזה איננה ארץ מובחנת שניתן לנהל עימה יחסי שכנות של חיבה או איבה, אלא אחד מכיסי ההתנגדות שעוד נותרו בארצנו, שכיבושה טרם הושלם. כל עוד אנו ממאנים להשלים את המלאכה, לא תשקוט הארץ. לא ניתן להתנתק מייעודנו.