"...איום ההרתעה מניח מידה של יכולת של שיקול רציונאלי מצד המאוים, אשר ישכנעו שכל רווח לא ישווה לו לעומת העונש במקרה שיתעקש לבצע את זממו. ניתן להניח כי ההרתעה תתקיים לא בשל הוודאות במימוש האיום, אלא בשל אי הוודאות שלא ימומש". הגדרה מורכבת אך ממצה זו שאובה מספרו המונומטאלי של פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, "מלחמה ואסטרטגיה".
בלשון עממית יותר, ניתן לחדד כי הפרמטר העיקרי לבחינת היקלטות מימד זה אצל היריב הוא קיבוע ההרתעה כפועל יוצא של הפעלת כוח מוצלחת.
דומה כי העיסוק המתודולוגי בציבוריות הישראלית בסוגייה זו עם תום מבצע "עמוד ענן", ובעיקר הניסיון של קברניטי המדינה לשדר מסר של הנחלת הרתעה אפקטיבית אצל החמאס, מצביע על מידה לא קטנה של תלישות מן המציאות המזרח תיכונית, מציאות המעגנת את מושג ההרתעה כהשתקפות של תוצאות הפעלת הכוח של ישראל בעיני החמאס.
עם כל הכבוד וההערכה לציונים הגבוהים שמקבלים בצדק רב, צה"ל וההנהגה הישראלית, ראוי שבצידנו תינתן תשומת לב רצינית ואקוטית, לתחושות הניצחון הרווחות ברצועת עזה עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש, במקום להפגין גישה מזלזלת כלפי המנטאליות המזרחית המתבשמת מסוג של מציאות וירטואלית. במבחן המעשה ניכר כי "ההרתעה הישראלית לא חלחלה" ובראייה סובייקטיבית החמאס מצוי בעיצומו של מפגן של "שכרון חושים".
מבט מפוכח על תוצאות מבצע "עמוד ענן" שומה שיביא בחשבון גם את הלכי הרוח והאופוריה השוררים ברצועת עזה, ובמשתמע, יעגן בצידנו את התובנה כי מה שנתפס אצלנו כהצלחה, מתפרש "בעיניים פלשתיניות וערביות" כמפלה. היבט זה טומן בחובו ביטוי להעצמת רושם (מוטעה עובדתית) של "הכישלון הישראלי" בהינתן יחסי הכוחות הידועים בין צה"ל לבין החמאס, והעובדה כי חמאס היה זה אשר קיבע בתודעה כי הוא ירה את "אקורד הסיום" של סבב הלחימה.
ניתוח התוצאות מחייב אותנו איפוא, להידרש גם לפער התרבותי המתקיים אצל שני הצדדים בפרשנות מושג ה-רציונאליות הנגזר מיעד ההרתעה, ובפועל, הדימויים הערטילאיים אל מול המציאות לאשורה.
בשונה מגישת ה"איפכא מסתברא" הבוחנת את הסתברותה של הערכה אחרת או הפוכה לזו של ה"מיינסטרים", הרי שהניתוח לאחור של מהלכי הלחימה ותוצאותיה המצרפיות, מחייב לשים עצמנו בעמדת היריב, ובמשתמע לנסות להבין כיצד בוחן החמאס את מה שארע במהלך 8 ימי הלחימה ובאיזו מידה הוא מעריך את הישגיו מול ישראל. בעבר נקראה דיסציפלינה זו במערכת המודיעינית "צה"ל בעיני האוייב".
בהעדר מידע קונקרטי זמין בהקשר זה, ניתן להניח כי ראשי החמאס מסכמים את מבצע "עמוד ענן" כהצלחה מובהקת מבחינתם. הארגון שבוי בתובנה זו בכל מאודו, ופועל למנף זאת בזירה הערבית/מוסלמית, ובמקביל מבצר את מעמדו כגורם הכוח המרכזי בזירה הפלשתינית וכמי שמצוי בעמדת יתרון על פני
מחמוד עבאס באופן העלול לאיים על עתיד שלטונו בגדה המערבית.
בהיבטים ממוקדים יותר, סביר להניח כי החמאס מעריך כי:
- אורך הנשימה האסטרטגי שלו הוכח כבלתי מוגבל כמעט, כאשר נותרה בידיו יכולת שיגור רקטות באופן ששימר עוצמה שיש בה כדי לייצר רמה בלתי נסבלת של שיבוש חיי השגרה בדרום ישראל ולמעלה מכך. בראייתו, "דילול" מלאי הרקטות שהחזיק אין בו כדי להשפיע על היכולת האמיננטית של הארגון "לשתק" את החיים בישראל בכל רגע נתון . העובדה כי בצד הישראלי מעריכים כי נותר בידיו ארסנל של מעל 5000 רקטות , דהיינו נורו והושמדו רקטות במספר דומה , אינה מעלה או מורידה משמעותית מקיומה גם היום, של יכולת רקטית טורדנית שאינה זניחה כלל ועיקר, בידי החמאס.
- הפגיעה בתשתיות ברצועת עזה, הרסנית ככל שתהיה, מתפרשת כמעשה חסר תוחלת מבחינתה של ישראל, ובסופו של עניין כפעולה ש"יצא שכרה בהפסדה" מבחינתנו, כדבר הנובע מהתקבעות דימוי דמוני של צה"ל, כמי שמבצע תקיפות בלתי מרוסנות ללא תכלית נראית עין. מנקודת המבט הפלשתינית, בניין ניתן לשקם או לבנות מחדש, אולם תמונות ההרס רק יועילו לארגון ואף יאיצו קבלת סיוע כלכלי בלתי נדלה מגורמים מוסלמיים ובינ"ל. בכך טמונה גם משמעות בהיבט שדרוג סממני הלגיטימציה של החמאס כיישות מדינתית עולה. ה"שורה התחתונה" בהקשר זה שמה לאל את ה"תקווה" הישראלית כי למראה החורבן שנגרם לתשתיות בעזה תתעורר "מחשבה שנייה" אצל ראשי החמאס.
- הפגיעה בפעילים צבאיים - בניגוד להשתבחות הישראלית בפגיעה ה"אנושה" במערך הלוחם של החמאס, גורס הארגון כי יכולתו הצבאית נותרה כמעט במלוא היקפה. אובדן של כ-120 מאנשיהם , גם אם המדובר בבכירי הארגון, אינה מזעזעת מהותית את איתנותו של החמאס, שסדר הכוחות שלו נאמד ביותר מ-10,000 איש. כושר ההתאוששות מ"הלם" חיסולו של אחמד ג'עברי (המכונה אצלנו משום מה, "רמטכ"ל החמאס" אף שאינו כזה) מסתמן כמהיר ויעיל, בהינתן הישרדות השדרה המרכזית של פעילי החמאס הצבאיים.
- הישגי "כיפת ברזל" - בעוד אין אנו חדלים לשבח, ובצדק, את הישגיה חסרי התקדים של המערכת, הרי שאצל החמאס קשה לזהות תסכול של ממש מעובדת יירוטם של מרבית הרקטות ששוגרו למרחבים העירוניים בישראל. בראיית הארגון, "כיפת ברזל" היא אומנם אילוץ משמעותי, אולם הוא בונה דווקא על החטאות הלא רבות של המערכת, הגובה מחיר של ממש מישראל וכן מפיק תועלת מהעובדה שחלק לא מבוטל מיישובי "עוטף עזה" אינם נהנים מחסינות נגד נשק תלול-מסלול. כל רקטה ה"מבקיעה" את מעטפת "כיפת ברזל" עולה בחשיבותה מסיכול מאות רקטות אחרות. זאת ועוד, תופעת האזעקות בתדירות הבלתי נסבלת בערי ישראל הן "סיבה למסיבה" בצד הפלשתיני.
- הפגיעה האנושה במערך רקטות ה"פאג'ר" - מבצע השמדת הרקטות ארוכות הטווח של חמאס, היה לכל הדעות מלאכת מחשבת של תכנון לעילא, מודיעין משובח וביצוע ללא דופי, מופת שיילמד באקדמיות צבאיות בעולם. החמאס בראייתו הביא בחשבון נסיבות שבהן תהייה בידי ישראל תמונת מודיעין מדויקת כמעט בהקשר למיקום הרקטות, ומכאן שגם הניח שייפגעו בידי מטוסינו, הגם שהשקיע במיזם זה משאבים בלתי נדלים. מבחינתו היה חשוב לשמר יכולת שייורית, לפחות כזו שתאפשר לו לשגר רקטות ספורות לעבר גוש דן (ואף מרחב ירושלים) באופן ש"יצרוב את התודעה הישראלית". בהקשר זה אפשר שחמאס מעריך כי לישראל אין תמונת מודיעין מדויקת אודות מספר הרקטות מייצור עצמי לטווחים הארוכים יותר (8 אינטש / M-75), שכמותן שוגרו לת"א ולירושלים. לפיכך רואה עצמו חמאס כמי שזכה להישג צבאי מרשים מעצם הצלחתו בשיגורים למרכז הארץ . המימד האסטרטגי המייצג הישג ישראלי בהקשר לניטרול הזרוע הארוכה העקיפה של אירן (בנסיבות של תקיפת אתרי הגרעין באירן) , הוא משני בהקשר הבילטראלי ישראלי-חמאסי.
- הפסקת האש בטרם מהלך קרקעי - עובדה זו מהווה מסד מרכזי לדרבון מסר הניצחון החמאסי. הילך רוח זה משלהב את האופוריה בקרב האוכלוסיה הפלשתינית ברצועת עזה, בעיקר מאחר שישראל מינפה את ההיקף החריג של סדר הכוחות שגוייסו ורוכזו סביב הרצועה. הניצול הפשטני של מימד זה מחדד מסר קליט ונראות עובדתית, קרי, צה"ל נרתע מכניסה קרקעית מחשש לאבידות כבידות בנפש בנסיבות של התנגשות עם לוחמי חמאס בקרבות בשטחים בנויים וצפופי אוכלוסין.
מעבר לנאמר לעיל, החמאס חש סיפוק רב מכך ששידורי הרדיו והטלוויזיה שלו היוו מקור עיקרי למידע עבור אוכלוסיית רצועת עזה. מצב זה איפשר לארגון לשלוט במורל האוכלוסיה ולהקרין סממני ביטחון עצמי לכל אורך המבצע הצבאי. בהעדר כלי השפעה (ולוחמה פסיכולוגית) של ישראל בשפה הערבית - תחום שהופקר זה מכבר ע"י מערכת הביטחון וגורמי ההסברה בישראל, קוזז עד מאוד אפקט העוצמה הצבאית הישראלית, והועצמה תדמית החמאס גם בקרב האוכלוסיה שבבסיסה אינה אוהדת את הארגון. במימד זה נכשלה
ישראל שוב, בכל קנה מידה.
קרב התדמיות, שכמותו התקיימו גם לאחר מלחמת לבנון השנייה ומבצע "
עופרת יצוקה", הוא הוכחה למסר הבלתי משכנע של העוצמה הצבאית הישראלית בכל האמור להתמודדות בלחימה א-סימטרית . תחושת ההחמצה שהייתה מנת חלקנו בתום 3 המערכות הצבאיות האחרונות לא תוכל להישנות, שכן במציאות המזרח תיכונית לא תמיד ניתנת הזדמנות נוספת.
לא אחת נמתחת ביקורת על המדיניות המזרח תיכונית של נשיא ארה"ב, אובמה, בטענה כי הוא מפגין סוג של בורות בקריאת המפה האזורית. מבלי לחוות דעה בנדון, יש לקוות כי מנתחי המודיעין בצידנו יידעו להתמודד באומץ ובכנות עם העובדות והלכי הרוח בשטח, באופן שיציף כלפי דרג מקבלי ההחלטות תובנות מעוגנות כיאה למי שחי ונושם את המציאות במרחב גיאוגראפי זה.
