מיומנו של מועמד בפריימריז

הצטרפתי למרוץ יחסית מאוחר. יומיים לפני המועד הקובע להגשת המועמדות הודיע לי עמרם מצנע שהוא החליט שלא להתמודד ובכך פינה לי את הדרך להתמודדות מטעם מחוז חיפה. שמתי פעמיי לבית-המפלגה בתל אביב, ושם, תמורת סכום סמלי (של 10,000 שקלים) קיבלתי את הזכות להתמודד מטעם המפלגה על מקום בכנסת ה-19. בדרכי חזרה לחיפה שכרתי שירותיו של מנהל קמפיין, מנהל מטה בחירות, רכז הסעות ואחראי מגזר הטלפונים. הכל היה ערוך ומוכן תוך 48 שעות: משרד, טלפונים וכמובן תה וקפה. עשינו הערכת מצב, חילקנו את הארץ לאורכה ולרוחבה, סימנו מוקדים חשובים ופוקדים חשובים יותר. מהר מאוד נוכחנו לדעת כי כל מתפקדי העבודה התחנכו על ברכי ברל כצנלסון ומשנתו היא נר לרגליהם. לא היה מתפקד אחד שלא פתח את שיחתו איתי בדברי הגות מראשי מפא"י ההיסטורית, ציטוטים מבן-גוריון, והיו כאלו שאף הפליגו לתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. אכן מפלגה שורשית שרגליה נטועות היטב בארץ ישראל ההיסטורית ופניה לעתיד. ברחבי הארץ התחלתי לחרוש את הארץ. עליתי צפונה לקריית שמונה, ביקרתי את עובדי "פרי גליל", ביקרתי בצפת את חברי משה מזוז, הגעתי לבית-שאן שבמזרח ולשלומי שבצפון. קשה לשכוח את ארוחת הצהריים שהכין עבורי ג'קי בר-מוחא ואת קבלת הפנים לה זכיתי בנהריה. עכו הפכה להיות המבצר שלי. לרגע חשבתי שתושבי עכו היהודים והערבים עומדים לערוך לי מסדר כבוד בכניסה לעיר. חרשתי את הצפון ולא מצאתי ולו מתפקד אחד שרמז לי שלא יצביע עבורי. שמי נישא בפי קול, הגם שחלק מהם שיבשו מעט את שמי. הרגשתי כ"מלך" הצפון. את הסיורים שלי בדרום קטע מבצע "עמוד ענן". דווקא כשהרגשתי שאני משתלב היטב והארץ פרוסה לרגליי, יצאתי להפסקת "פרסומות", סליחה, הפסקת "עמוד ענן". תושבי הדרום שהמתינו בכליון עיניים לסיום המבצע, לא ידעו עד כמה אני כמה שהמבצע יסתיים. חלילה לי לאבד את המומנטום... בקיבוץ בדרום עם שריקת הסיום ירדתי לחוג בית בקיבוץ בדרום. מפאת כבודם של החברים, אומר רק שבניתוח האסטרטגי שעשיתי, גילתי שבקיבוץ שמונים מתפקדים - פוטנציאל לא רע לטורף מתפקדים שכמוני. הגעתי לקיבוץ שעה קלה לאחר שהחברים סיימו את ארוחת הערב. המפגש נערך בפינה בחדר האוכל, שם מצאתי כבר כ-12 מתמודדים אחרים שהקדימו אותי בדקות מספר, ומולם ישבו כ-35 מחברי המשק שלמען הסדר הטוב אפרט קצת: שניים הנושקים לגיל 90 ישבו ליד השולחן כשראשם מוטה קדימה. שאלתי בשקט את המארח מי הם והוא ביקש שלא להרעיש כי הם סיימו את ארוחת הערב ונשארו רק כדי לנוח מעט. לא נעים להם בקיבוץ לבקש מהם לפנות את המקום, מה עוד שהם התפקדו ב-1943 - השנה בה הוקם הקיבוץ. שלוש דודות, שלכולן מכשירי שמיעה, ישבו בשורה הראשונה. הן גילו עניין רב במירב מיכאלי ובמיוחד כשהיא דיברה על תקיפות מיניות. כשמירב סיימה את דבריה, הדודות התלחשו ביניהן שעה ארוכה. בצד ימין שלנו ישבה קבוצת צעירים עם מכנס קצר, שיער מסתלסל שלא עבר חפיפה מאז "עופרת יצוקה" וסנדלים תנ"כיות לרגליהם. לכל אחד מ-12 המתמודדים הוקצבו כ-5 דקות להצגת עצמו, ולתת משנה סדורה מה הוא מתכוון לעשות בכנסת הבאה, מה הן עמדותיו החברתיות, הכלכליות. מה הן עמדותיו בנושא שלום וביטחון, ואיך הוא רואה את התנועה הקיבוצית לעתיד לבוא. אני הספקתי לדחוס את כל האמור לעיל ב-4 דקות ולהותיר דקה מזמני למתמודד אחריי, בחור נחמד מרעננה שלא הצלחתי לקלוט את שמו. כמובן שבסיומו של הערב הודיעו לנו שמתוך הנוכחים הם בדקו ומצאו שרק 15 מהם הם בעלי זכות בחירה והיתר נקלעו למקום במקרה. בדרכי חזרה לצפון ניסיתי להעלות בדמיוני כמה קולות צדתי בערב זה. בניתי לי טבלה של מינימום ומקסימום, והגעתי למסקנה לאור התעניינות הקהל ושפת גופם שלפחות ארבעה מהם יזכרו את השם - זלץ, ושניים אחרים - השם ברוך יגיד להם משהו, ואחרים עדיין נימנמו כאשר יצאתי מחדר האוכל. ה"שחיטה" הבדואית שלושה ימים לפני היום הקובע גונבה לאוזני שמועה כי בארץ מסתובב אבו סולטן, פעיל מפלגה ותיק, שמחזיק באמתחתו 980 בדואים מהפזורה הבדואית בנגב. במבצע בלשי איתרתי את מספר הטלפון שלו ולאחר דין ודברים ירדתי איתו לנגב. התקבלתי בכבוד השמור לאורחים המגיעים מעבר לים. אבו סולטן לחש לאוזנם שאני בא מחיפה השוכנת בחוף ים, והם, שהים רחוק מהם, קיבלו אותי קבלת פנים ממלכתית וחגיגית. בדואים הדורי-פנים לבושים בגלביות לבנות צחות כשלג ישבו באולם קבלת הפנים, ובחור צעיר בג'ינס אופנתי חילק קוטל חרקים בצורת קפה. בטוחני כי במרחק של חצי קילומטר ממקום המפגש לא נמצא חיידק, ולו הקטן ביותר, ולראיה - כולם שותים את התבשיל הזה מכוס אחת. בשלב מסוים הוציא אותי המארח לחצר האחורית ושם הראה לי עדר כבשים. הוא ציין בפניי כי כדי לכרות בינינו ברית שהם מצביעים עבורי ואני סופר את הקולות, עליהם לפתוח שולחן, זאת אומרת - סעודה חגיגית. התבקשתי לבחור כבש. התוכנית היא כדלקמן: אני בוחר כבש - המארחים שוחטים אותו. אני משלם עבורו - הם אוכלים אותו; את הפיתות והחמוצים הודיע לי שנחלק חצי בחצי. ריחמתי על הכבש הקטן שאני אמור לבחור. כששאלתי למחירו, ענה לי בהחלטיות: 25,000. באותו רגע ממש הרגשתי שהרחמים שלי כלפי הכבש גברו בצורה מדאיגה. שאלתי אם יש כבש קטן יותר, הוא אמר: כן, יש. כששאלתי למחירו של הקטן, המחיר לא השתנה. אצל אחינו מהפזורה כבש הוא כבש הוא כבש. ויתרתי על ברית הקולות, חיבקתי את הנוכחים, לחצתי את ידיהם וחמקתי החוצה. פקודים באוהל המתפקדים האחרים של הפזורה הבדואית, המפוזרים לאורכו ולרוחבו של הנגב, הזהירו אותי שהסוזוקי הקטנה שאיתה הגעתי לא תוכל להגיע לאוהלי קידר. התעקשתי ושקעתי. הגיעו לחלץ אותי עם גמלים. ניצלתי את הזמן והתעניינתי במחירו של הגמל. אחינו הבדואים סוחרים בגמלים בדינרים ירדנים, אז לכל חבריי שמתמודדים בהווה ובעתיד - לידיעתכם: תמורת 1,500 דינר ירדני יש לכם גמל שיכול להוביל אתכם למתפקדים בפזורה הבדואית. הגעתי לאוהל בדואי. המארח, בעל סבר פנים נאות, הראה לי את הפקודים שלו - 16 במספר, מתוכם 11 הן נשותיו. ראיתי אחת נוספת, שכרסה בין שיניה. לשאלתי אם היא גם פקודה, השיב לי שהיא רק בת 14, אבל אימא לשני ילדים. המארח כינס את נשותיו ואני פתחתי בהרצאה, מה אני אמור לעשות עבורם בכנסת ולמה כדאי להם לבחור בי. הסתבר לי אחרי שסיימתי את דבריי, שאף אחת מהן לא דוברת עברית, אבל שפת הגוף שלהן לאורך כל דבריי הייתה מאוד ידידותית. הן התגרדו הרבה, חשבתי שזה מהתלהבות מהדברים שאמרתי, עכשיו אני מבין שטעיתי... כשיצאתי מהפזורה הבדואית הציע לי מישהו שבשבת הקרובה אברך "הגומל". מסתבר שהייתי בשטח אש של צה"ל, והבדואים הנלחמים מזה שנים מול שלטונות ישראל על קרקעות, יושבים בשטחי אש על אפם וחמתם של מפקדי צה"ל באזור. רק זה היה חסר לי, שפגז אימונים של צה"ל יפרק לי את הפריימריז. חיבוק אתיופי ביום שלישי, 48 שעות לפני פתיחת הקלפיות, גיליתי נתון מעניין: כ-760 מתפקדים אתיופים בעלי זכות בחירה התפקדו למפלגת העבודה. מיהרתי ל"צומת ספרים" ורכשתי מילון עברי-אמהרי ובעזרתו הרכבתי לי כמה משפטים מנצחים באמהרית כמובן. רכשתי גם ספר מתכונים של אוכל אתיופי. ביקשתי מרעייתי שתחיה, אמירה, שתכין לי תבשיל - הכל כדי להיכנס לאווירה. היא עשתה כבקשתי ומאז אני מנסה להיפטר מהריח, ולהזכירכם: אני כבר יומיים אחרי הפריימריז. מסתבר שהאתיופים התפקדו למפלגת העבודה עוד במחנות באדיס אבבה. נציגי קופת-חולים כללית שנשלחו לאתיופיה החתימו אותם לקופה ובאותה הזדמנות גם למפלגה. גם הם הבטיחו לי תמיכה מלאה. השליטה שלי באמהרית והעובדה שהתנפלתי על האוכל שלהם הוכיחה להם שאני אתיופי מלידה. כשיצאתי הם ליוו אותי עד הרכב כשהם לא מפסיקים לחבק ולנשק אותי. כשצירפתי את כל המספרים של התומכים ערב הפריימריז יחד עם ההבטחות ממחנה עמיר פרץ, הגעתי ל-73,000 תומכים מתוך 60,000 בעלי זכות בחירה, אז איך, לכל הרוחות, קיבלתי רק 3,400 קולות? או שהאמהרית שלי לא הייתה מספיק ברורה, או שהמילון שקניתי שייך לניב מצפון אתיופיה והמתפקדים הם מדרומה. תראו כמה חשוב לקנות מילון מתאים ולאכול את מה שכולם מבשלים לנו... בהצלחה לכולם.