בשנת 1976 הרחוקה עליתי לירושלים. שקעתי בלימודי היהדות אך לא חדלתי מלנסות ולתפוס את שיירי המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. כתבתי אז רק פרוזה, למעט כמה שירי זיכרון שעלו בי במפתיע ממש בעת הקרבות. סיפוריי הקצרים, שנדפסו אז בדפים לספרות של העיתונים 'על המשמר' ו'משא' מוסף 'דבר', היו בקריאה של היום, גיבובי מלים נסערים, מה שבקושי ניתן היה לכנות 'סיפורי מחאה'. ובכל זאת הם משכו תשומת לב של קוראים אחדים. ביניהם היה גם הפרופ' גרשון שקד ז"ל, שזכיתי להצטרף אל הרכבת הנוסעת אל הנצח שבנה לתפארה - מפעלו המונומנטלי "תולדות הסיפורת העברית", על חמשת כרכיו. אומנם הכרטיס שזיכני בו היה רק אל הקרון האחרון, בכרך האחרון, אל היישורת האחרונה של הרכבת, ובקטגוריה הלא-מחמיאה של "סופרים זוטרים". אך בכל זאת, בשל נדיבותו זו אני עדיין ממשיך במסעי אל נצח "הסיפורת העברית"...
סיפור אמיתי, פוצע וחשוב
ולפתע התקשרה אלי גם הקוראת יעל לוטן. סופרת עורכת ומתרגמת, ששבה משנות גלות ארוכות באירופה ובאמריקה. היא קראה אחד מ'סיפורי המחאה' המבולבלים שלי, 'צילום אלכסוני' שמו, אהבה אותו, ומסרה אותו לתרגום לכמה לשונות, כדי להביאו בכתב העת המקסים "אריאל". באותה העת היה זה כתב העת הכי ייצוגי של תרבות ישראלית חדשה, והוא יצא בחסות המכון לתרגום ומשרד החוץ. יעל לוטן נתמנתה לעורכת 'אריאל' והסעירה כהוגן את מסורתו השמרנית וה'ציונית'. היא אמרה לי שסיפורי משדר כאב נורא של מי ששב ממלחמה קשה, והוא אמיתי פוצע וחשוב. שמחתי מאד על בחירתה ונעניתי גם להזמנתה לבקר בביתה, ברחוב טשרניחובסקי המטופח. היא קיבלה את פניי ליד כלוב של ארנבות שבתה הקטנה גידלה, ערוגת ירקות רעננים וסיעה של חתולים. עלינו אל דירתה ואני נדהמתי מהעושר האמנותי שהיה בה, ומטוב טעמה.
אבל העניינים במערכת 'אריאל' רק הסתבכו. אבא גפן, מפאיני'ק קשוח, ומי שלימים היה שגרירנו ברומניה, שהיה ממונה על 'הקו הפוליטי' של כתב העת, פסל כמה מבחירותיה של יעל לוטן, וביניהם כמובן גם את סיפורי המסכן. וזה היה כבר ממש לא נעים, כיוון שבעצתה של יעל ערכתי היכרות עם המתרגמות של הסיפור לאנגלית ולצרפתית, וכבר הפלגתי איתן למרחקים בניסיונותיי לתרגם סיפורים נוספים... החלטתו של אבא גפן, שהיא לא הצליחה לרככה, הייתה מעליבה ופוגעת. הוא, שישב בעת המלחמה במשרד ממוזג והתחבא, כמו רבים וטובים מהעיתונאים והסופרים שלנו, מאחורי השולחנות של בתי הקפה בתל אביב וירושלים, הוא מעז לפסול סיפור של חייל מילואים שהופגז בחושניה? וכל הפריצה שקיוויתי לה, כל התרגומים שחלמתי עליהם, הכול נקטע באחת. אנחנו לא זקוקים כעת ליצירות תבוסתניות! קבע אז גפן בבורותו הנחרצת.
אבל יעל לוטן לא וויתרה. היא הבטיחה לי שסיפורי, לפחות בתרגומו לאנגלית, יראה אור. היא הבטיחה והיא קיימה! בשנת 1976 יצאה לאור אנתולוגיה של ספרות עברית חדשה מתורגמת לאנגלית. וסיפורי המוכה בתוכה! היה זה התרגום הראשון של יצירותיי לאנגלית, והכרך הבלה והמצהיב עדיין ניצב על מדפי. כתיבה חדשה מישראל היה שם הספר, שהוציאו ג'ייקוב זונטאג, יהודי רב פעלים מלונדון, בהוצאת קוֹרְגִי בּוּקס. יעל לוטן, שהייתה היועצת הקרובה של זונטאג, הזמינה כמה מהמשתתפים באסופה למנחה בביתה. ארוחה קלה, יינות, ושיחות סלון מרתקות. גם אני הוזמנתי וזכיתי לפגוש בביתה לראשונה את הפרופ' גדעון עפרת, לבוש בחליפה לבנה ובוהקת, שופע הברקות על מצב האמנות בארץ לאחר המלחמה. ואת המשורר הצעיר, אולי היה בן שלושים! חיים באר, שהיה נבוך מעט מהפרסום של שיריו הראשונים "שעשועים יומיום", ומההדים המצוינים שזכה להם. יעל אמרה לי בקול נמוך, בצד, חיים באר הוא הבטחה ענקית. אתה עוד תראה, הוא יהיה מגדולי משוררינו! היא סבבה בין המסובים בקלילות מקצוענית ממש, ושאלתי את עצמי האם גם בשנות גלותה בלונדון ובניו-יורק ניהלה סלונים ספרותיים כאלה.
קנה-העישון הכהה והארוך שהיה תחוב בפיה כל העת, הז'סטיקולציה המופלאה של ידיה, הנימה של דיבורה, שהשתנתה בהתאם לאיש או לנושא, משכו מאד את לבי. עקבתי אחריה בתנועתה בחדרים, בין המסובים, ובמגע הקסם שלה בספרים ברהיטים ובכתפי המשתתפים. אשת חסד כזו לא הייתה לי מאז. היא עברה לידי והעירה מזווית פיה, אל תעמוד כמו גולם כפרי, שמעתי אותך ואני יודעת שאתה יכול להקסים. אתה לא מייצג כאן את הרפתנים... והיא ידעה והכירה היטב קיבוץ ורפתנים, בשל בן דודה,
אורי אליאב, מקיבוץ חורשים. האם אמרתי כבר שאחותה הצעירה היא הפרופ' מירי אליאב-פלדון, ההיסטוריונית הידועה? ולא סיפרתי עוד על אביה, איש תרומות, בנימין אליאב, שניסה לגשר בין ימין לשמאל, וגם יזם הוצאת ספרי יהדות. אני זוכר את החתול הלבן, השעיר, אנגורה כמדומני, שרבץ בבעלנות על הכורסאות, ואני זוכר את מפזר השערות הלבנות שלו בבית. היא לא שכחה להגניב לו ליטוף, במעברה מקבוצה לקבוצה, בסלון הספרותי שלה, שברחוב טשרניחובסקי.
דיוק בבחירות
אני זוכר שקוננה על חוסר מזלה בספרות העברית. היא כבר פרסמה אז כמה ספרים באנגלית. והיא הצטערה על חוסר מזלם, ועל הקוראים שבגדו בה. ועל שיעל אחרת,
יעל דיין בספריה באנגלית, כבשה את המקום שהייתה ראויה לו. היא לא תהיה פרנסואז סאגאן הישראלית, אמרה לי, נערת חוג הסילון הרדודה ורודפת הפרסום הזו, אפילו שהיא רוכבת על גלי הים התיכון ביאכטות של ידוענים, בחופי יוון. ושוב היא צדקה. ספריה של יעל דיין הם גם נשכחים וגם חסרי ערך. היא גם לא מצאה שום טעם לכנס משהו משל דיין באנתולוגיה הייצוגית שלה ושל זונטאג. קראתי שוב לאחרונה את האנתולוגיה, וראיתי שהיא לא פספסה אפילו שם אחד! כולל מתחילים גמורים כמוני. ואני לא מדבר על הידועים אלא על האלמונים אז. המשורר עוזי שביט, והמשורר חיים באר - הילד, כמו שכינתה אותו, יאיר הורביץ, אנטון שמאס, סיהאם דאוד, סמיח אל קאסם, וישראל מאירי. כולם קיימו את הבטחתם הספרותית. למעלה ממחצית המכונסים שם כבר אינם איתנו, אבל היא דייקה להפליא בבחירותיה.
כמה חודשים לאחר מנחת הסלון הספרותי בביתה, קיבלתי הזמנה לתיאטרון האנגלי שקם אז ליד האוניברסיטה בירושלים. הם המחיזו את סיפורי "צילום אלכסוני" בגרסתו האנגלית, שתרגמה ג'ודי לוי, עשו חזרות רבות וקבעו מועד להופעה. אני זוכר שגם באתי פעם אחת לראות אותם בעבודת החזרות שלהם. לא היה שום קשר כמובן, בין סיפורי המקורי לבין גרסת הגבורה שהעלו. אצלי הלוחם הופך לשבוי ובעצם למת-חי, הנתפס רק בצילומים. ואילו אצלם לסרן אמיץ הלוחם בסורים ונופל בקרב. השתעשעתי כהוגן אז מפער התפיסה שלנו, חייכתי כנדרש, הודיתי להם בשמחה ובחום, אך לא טרחתי להגיע להצגת הבכורה. צר לי היום שלא שמרתי עם יעל לוטן על קשר, גם ברדתי מירושלים. שבתי לאספסת ולמטע האבוקדו, ולא התפניתי לכלום. ראיתי במשך השנים את תרגומיה את הביקורות הספרותיות שלה, היא לא שבה לכתוב רומנים. לא בעברית ולא באנגלית. היא הסתבכה במלחמות עקרוניות לשוניות עריכתיות ואחרות. ודעותיה הקצינו מאד. אבל אני לא אשכח את שיוטה הקסום בין המוזמנים, את קנה-העישון הארוך שהפך בידיה לכלי קסמים, לשרביט ניהול מופלא, ואת דירתה המטופחת שברחוב טשרניחובסקי בירושלים.
