הבימאי צדי צרפתי עשה כאן משהו שעולה על כל עבודותיו עד היום. הוא חיבר לצוות מהודק ומושלם את מיטב הכוחות שיש לקאמרי, בצירוף כמה מהחוץ, כשרוב הקאסט הוא בוגרי בית צבי לשעבר, והשאר מיורם לוינשטיין, ניסן נתיב וסמינר הקיבוצים. גרי בילו היה מתמוגג לו היה כאן איתנו. עולה על כולם, כוכב ההצגה, עמוס תמם (מסמינר הקיבוצים) כקזה, קזבלן, שבאנרגיות שלו, בקסם המהפנט (שנובע מהלהט הפנימי על הרקע האישי שלו, שעבר על בשרו את כל החוליים שבחברה הישראלית אז, כמו היום) - הוא ממסמר את הקהל כך שהשעתיים ועשרים חולפות כמו היו רגע. בניגוד לאופרות, שם המאהב הנחשק מופיע כזמר עב-כרס ולא מצודד; כאן הגיבור גם מצודד, גם משחק נפלא, גם בעל קסם שאין לעמוד בפניו, והעיקר - בעל נוכחות בימתית, מלא שליטה בכל הסובבים אותו. אין שום מקום להשוואה ליהורם גאון בסרט משנות השישים. את השחקן המצליח, כוכב סדרות טלוויזיה וקולנוע עמוס תמם, הדריך קולית מדריך מיוחד - חיים פנירי, והתוצאה מהנה ומקצועית. המקוריות של רוני תורן את הרקע של יפו הערבית משנות החמישים עיצב בצורה מאוד מקורית ותכליתית, שאינה מעייפת בבזבוז זמן על החלפות תפאורה - רוני תורן המנוסה. עיצוב הבמה מזכיר במשהו את זו של המחזמר "רנט", שגם הוא דן באזור עוני בניו-יורק. אך גם את "הצוענים של יפו" של נסים אלוני. הרוח, האווירה, המוזיקה, הקצב התוסס, השפה האותנטית ששזורות בה הרבה אימרות שפר מפי המספר, איציק כהן הנהדר (בהן ניכרת טביעת ידו של דן אלמגור), העובדות הקשות של הזנחת העולים, המצוקה, חוסר העבודה, הזלזול בהם מצד הממסד - כל אלה קיימים גם כיום. והבטחותיו של בן-גוריון ומפא"י לדאוג לרווחתם, שנשארה על הקרח, חוזרות גם בהמשך כל ימיה של המדינה. 33 שחקנים משובחים ומקצועיים שלמה וישינסקי מתאים להפליא לדמות האב האשכנזי, פשוט-ההליכות, שמודאג מהתפתחות הקשר בין בתו היפה והענוגה תמר שם אור, לבין החתיך, מגן השכונה תמורת תשלומים. איש הפרוטקשן. על הניגוד בין שני האוהבים מגשרת חשיפתו של קזבלן כחייל נאמן, צנחן שהציל בקרב את מפקדו, שמתגלה כקצין המשטרה העוצר את קזה באשמת גניבה שטפל עליו הגנב האמיתי. את הקצין מגלם עודד ליאופולד החסון, שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה (ב"המלך ליר", "חגיגה" ועוד ועוד). מרקם היחסים הכה אנושי בין הגברתן היפואי והקצין המסמל את הממסד, מרכך את תוקפנותו של קזה, וגורם בעקיפין לריכוכו ולהתקרבותו הסופית לאהובתו. שלושים ושלושת השחקנים - כולם משובחים ומקצועיים הן במשחקם, בביצוע הריקודים והאקרובטיקה, בקולותיהם הנהדרים, ובהיגוי הכה ברור של כל מילה בכל שיר. הכוריאוגרפיה הכה שונה מהשטאנץ העכשווי המצוי, שעיצב עוז מורג הכה ראוי, משלבת המון ישראליות עם קצב, תנועה מרעננת ומשתנה, והכל סוחף אותך לגמרי. בין הרקדנים הנפלאים נזכיר את שחר ישי היפהפה, אסף גולדשטיין (קופהקבאנה), ציון חורי, אוהד יהודאי הבריטון הנהדר (מ”פיאף”), עומר זמרי הנאה, עמית רייס החביב, נעה גודל המוכשרת, רביב מדר (שהוא וכן כולם מחוננים בקולות משובחים), וכן בעלי התפקידים הדרמטיים שכולם נפלאים אחד-אחד. שרונה אהרון היפה כאשתו של איציק כהן, נעטפה בשפע בדים עד כי יופייה הוסתר, למען תפקידה כאישה תימנייה מבוגרת. אבל כשהיא שרה סולו - זה כמו זמיר. כך גם הופעתה של מיי פיינגולד ב"רוזה", משדרגת את המחזמר, ומעלה את ההפקה בכמה דרגות עוד יותר ממה שחשבנו שזה השיא. היא פשוט ענקית. היא מספרת שאת הכוח וההשראה לעשות זאת קיבלה מעליזה עזיקרי המנוחה, אותה ראתה בסרט קזבלן כמלצרית בקפה רוזה. אוהד שחר הוותיק והקלאסי, מכניס הרבה הומור במבטא ההונגרי שלו בתור סנדלר השכונה, שאופיו האמיתי נחשף בסוף. ערן שראל כנציג העירייה, הדורש מכולם להתפנות מהבתים העלובים שלהם, מבלי שידעו לאן ילכו - כוחני הן בפיזיונומיה והן בעימותיו עם דיירי השטח הגדול ביפו, אזור הזנות, העוני והסמים, שכיום הפך לסמל. קטע הסיום, בו מבצע ניסו שליו את המוהל - מפתיע אותנו בקולו וביכולת שירתו של שליו. ואין תימה - הוא למד בישיבה עד גיל 18. הסצנה המרגשת הזו מסכמת את כל חילוקי-הדעות והדעות הקדומות שנגלו בהצגה, כשהמסקנה מטקס הברית היפה עולה: "כולנו יהודים", ולכן, המסורת היא שמאחדת אותנו, ומהווה את הבסיס המוצק שבעטיו אין להפריד בין תפוצה אחת לשנייה. גם אם האמונות הטפלות שונות בצורתן, הרי אנו עם אחד, והקשר החזק הוא שמאחד אותנו. סיום אופטימי ויפה לכל תקופה וזמן. יוצאים מהמחזה עם רון בלב ושוב, חובה לציין את השילוב המוצלח של הבימוי של צדי צרפתי, עיצוב הבמה של רוני תורן, ותיזמורו הכה נפלא של יוסי בן נון למוזיקה שכתב דובי זלצר לפני חמישים שנה. הוא הוסיף נגיעות אישיות ושונות מהמקור, שנוסכות במוזיקה אלמנטים עכשוויים ולא לוקאליים. פשוט שדרוג של המוזיקה שאנו כה אוהבים. וכולם יוצאים מההצגה עם רון בלב, וגם למחרת, ממשיכים לשיר את השירים הנפלאים מהמחזמר קזבלן, שהם נכס צאן ברזל בתרבותנו. שאפו לקאמרי על מחזמר כה ישראלי שנכנס לנו לוורידים.