עץ בודד ממשפחת הברושיים הניצב בראש צוק ופונה לים הוא ללא ספק מראה רומנטי - מראה של טבע סוער המסמל בעיני רבים את עוצמתו של הטבע. כל צלם חובב המטייל להנאתו מחפש לתפוס בתמונה אחת דימוי שישקף את החוויה המסעירה של רוחות הים ואת עמידתו של היחיד אל מול הטבע. האמת הפשוטה היא שרוב העצים גדלים במקרה בטבע. חלקם מוצאים דרכם לצוקים גבוהים, לגאיות למדבריות שוממים או במרכזו של שדה חיטה צהוב ומרהיב. המצלמה בידינו צועקת "הרם אותי וצלם". אך האמת הפשוטה היא שלא כל עץ גדל פרא בטבע וישנם כאלו שהגיעו למיקומם האקזוטי באמצעות אדם בודד, שהחליט לנקוט ביוזמה ולנטוע זרע שיום אחד יהפוך לעץ. קיימים עצים כאלו שפשוט נועדו לתת מענה אגואיסטי של אדם בודד, שרצה יום אחד לשבת תחתיו.
בפבל ביץ' שבקליפורניה ניצב לו עץ שכזה. העץ הבודד על הצוק הפך עם השנים לסמל אייקוני באזור וצילומיו מופיעים לעיתים תכופות באלבומי תמונות משפחתיים. אך משהתחיל להופיע באופן קבוע בשנת 1990 גם על מסכי ערוצי הטלוויזיה השונים כחלק מפרסומות, קמה סערה תקשורתית. העיתון מונטריי ג'ורנל דיווח כי עורך הדין קרי ס' סמית, המייצג את פבל ביץ", טען כי בידיו זכויות היוצרים המסחריות של העץ. סמית' טען כי לא ניתן להשתמש בתמונותיו למטרות מסחריות. הגדיל לעשות עורך הדין וטען כי גם התמונות שכבר צולמו עד לאותה נקודה אסורות גם הן לפרסום ומחייבות תשלום תמלוגים לבעלי זכויות היוצרים.
פרשנים משפטיים אחרים הטילו ספק ביכולתו של עורך הדין לכפות תשלום תמלוגים בנושא זה, אך הדיון המשפטי בסוגיה הוכתר במהרה בשם "עץ הברוש הבודד", והפך לנושא משפטי מרכזי בדיון על אודות זכויות יוצרים.
אירוע משפטי זה הפך לחלק מדיון רחב היקף בנושא זכויות יוצרים ויצר תחושת בלבול נוספת בקרב הציבור הרחב בנושא. בניגוד לדיון המקובל, הסובב סביב זכויותיו של היוצר על יצירתו, במקרה זה מדובר בניכוסה של פיסת טבע לקבוצת אנשים. המקרה מבלבל במיוחד לאור העובדה שאין מדובר בגינה אחורית של בית פרטי, גינה שדרשה טיפוח וגינון, השקעה כספית או מאמץ רב של אדם כזה או אחר, אלא בקבוצת אנשים שראתה כי פיסת טבע מאזורה הופכת למען אייקון, מעין לוגו. האייקון הפך למאפיין, לדגל של אזור מגוריהם ומקור לגאווה. אם עורך הדין פנה לתושבי האזור או במקרה שתושבי האזור פנו אליו, ברור כי מישהו הבין שניתן להפוך אייקון זה למקור פרנסה לגיטימי.
אם כן זוהי דוגמה נוספת למורכבותו של הנושא, וככל שמספר המדיות התקשורתיות יתרבו (ערוצי טלוויזיה, אינטרנט, בלוגים, אתרים וכיו"ב) כך תתרחב היריעה המשפטית בנושא.
אביבה וינמן, יו"ר אימג'בנק (מראות אימג' בע"מ), המייצגת בישראל את חברתGetty Images העולמית, מעידה על המתרחש בישראל: "חברת אימג'בנק (מראות אימג') לדוגמה נמנעת מהליכים משפטיים כנגד אנשים פרטיים. אין לנו בעיה עם סטודנטים, למשל, שמעתיקים תמונה לשימושם הפרטי ועם בעלי אתרים קטנים; אנחנו תמיד משתדלים למצוא פתרון. בהתחלה נציג שלנו פונה אליהם ומבקש להסיר את התמונה מהאתר או מציע לרכוש אותה במחיר נוח, אבל לפעמים התמונה לא מוסרת או שהמפר מתעלם ולא מגיב לפניותינו, ואז עורך-הדין שלנו שולח מכתב התראה. ברוב המקרים זה נגמר בפשרה".
"בכל יום אנשים רואים את הצילומים שלנו", מוסיפה וינמן, "בעמודי החדשות שהם קוראים בעיתון, בשלטי החוצות שברחובות העיר, בבאנר שבאתר האינטרנט שהם גולשים אליו, בתמונות אילוסטרציה ובמגזינים שהם מעיינים בהם. מאגר התמונות של החברה מכיל 80,000,000 צילומים, מספר בלתי נתפס שחייב להיות מעוגן במערכת של שמירה על זכויות יוצרים".
בעולם של "חיפוש אין סופי" והיצע אין סופי חייב להתקיים סדר ברור שיגן על זכויותיהם של היוצרים, ובמקרה של "עץ הברוש הבודד" צריך להגן גם על זכויותיו של עץ בודד בראש צוק.
