באחד הפוסטים האחרונים, קדמתי בברכה את הפנייה של הרשות הפלשתינית לעצרת האו"ם לשדרג את מעמדה לחברה שלא מן המניין. נימקתי זאת בכך שזה עשוי להפשיר את הקיפאון המדיני ולהבטיח את קיומה של מדינה יהודית, שזה הדבר שעומד בראש מעיניי. ממשלת ישראל, כדרכה במגרש המשחקים המדיני, מתנהגת כמו חבורה פרועה ובלתי אחראית שמגיבה על ההפסד במגרש בבעיטת כדורים, לא לשער, אלא לחלונות בסביבה. לא רק של הפלשתינים אלא גם של המערב ושל ארה"ב. מעכבים כספים שלא שולמו לחברת החשמל, מאכלסים עוד כמה שכונות פה ושם כאילו עד כה לא עשו זאת. בעקיפין אומרים למתנחלים שהם בעצם משמשים כפיונים בלוח השחמט. אבו מאזן יתנהג יפה- ייבנו פחות. לא יתנהג יפה - ייבנו יותר, ובכלל, כשמדובר ביריות לרגליים של עצמם, אין צלפים טובים כמו ממשלת ישראל הקיימת. היא זו שהזמינה את הפנייה של הפלשתינים לאו"ם והיא זו שמזמינה את התגובה האווילית שלה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג. אבל אני מתייחס כאן לא לממשלה הזאת ולאיוולתה אלא לרשות הזאת ולמדיניות העוועים שלה. אילו יו"ר הרשות הפלשתינית, "נשיא פלשתין" כפי שהוא נקרא אצל הפלשתינים, היה משכיל לדבר אל עם ישראל, ולא אל ממשלת ישראל או דרך התקשורת הישראלית, עם מו"מ מדיני או בלעדיו- הוא היה זוכה בנקודות רבות. הוא לא יודע. מבחינה זאת ערפאת היה טוב ממנו. עם ישראל יש לו תכונה שאחד האלמנטים הרגישים שלו היא הבטן. לאו-דווקא בכל הקשור למנגלים, דווקא בעניינים לאומיים, מדיניים וביטחוניים הרבה יותר מאשר ענייני חברה וכלכלה. הוא מגיב דרך הבטן, הוא מצביע דרך הבטן והוא שומע דרך הבטן. עד כה הרשות הפלשתינית עשתה את כל המשגים אם מדובר בשיח אל הישראלים. לא מדובר בחשיפת המצוקה, במציאות העלובה, בנפגעים, בפצועים ובהרוגים ובפעולות איבה כולל ילדים ונשים. ראשית, אלה מדברים בעד עצמם. שנית, הישראלים הם לרוב בעלי חמלה במקרים קיצוניים כאלה. הם לא שוויי נפש. מדובר בהושטת יד, בניהול דיאלוג לא של חרשים ולא דרך הסתה רשמית ובלתי רשמית. מדובר בדברי תבונה ורגש אשר בנחת יישמעו, מדובר בהושטת יד. וזאת בכל הרבדים מגיל הגן ועד למכללות, מן הרחוב ועד לבמת עצרת האומות המאוחדות, מן המדרסה ועד למסגד. יו"ר הרשות אבו מאזן, בנאום הניצחון לאחר ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות, במקום להתברך בהישג ולהסתפק בדברים חיוביים, כולל הושטת יד לישראל לחידוש השיחות - הוא השתלח בה והאשים אותה בפשעים. "הממשלה הישראלית יכולה להמשיך בדרך בוטה את מדיניותה התוקפנית ואת פשעי המלחמה בגלל אמונתה שהיא מעל לחוק והיא חסינה מאחריות והשלכותיה" - התבטאות זאת הייתה מיותרת. גם מבחינת ההסברה הפלשתינית היא עלולה לפעול כבומרנג. והרצון להתקבל לבית הדין הבינלאומי בהאג דווקא מעצים כיוון זה עד שלעתים נדמה למשקיף הישראלי בעל דעה קדומה, שיותר מאשר הפלשתינים רוצים מדינה לעצמם הם רוצים לפגוע במדינה היהודית. אחרת מדוע הם מחקים אותנו ויורים לעצמם ברגל. כמובן וכמובן שפוליטיקאים מן הימין, ביניהם המחנך הראשי, שר החינוך שלנו, השתמשו בהתבטאות זאת של אבו מאזן כמוצא שלל יהלומים בגודל שעל כתר אליזבת הראשונה. מה שאנו עושים, נוסף על ירייה ברגל שלנו, זאת עוד ירייה באוויר, כי אנו בוודאי "סופרמנים" יחסית אליכם. אבל תמוה שאתם תעשו זאת לעצמכם, ועוד במצב שאתם עדיין מקרטעים ב"במדינה בדרך" . הופעתו של ג'יבריל רג'וב אתמול בפני התקשורת הישראלית היא חשובה. הופעתו שלו היא תמיד טובה. הוא יודע עברית והוא מכיר את ה"בטן הישראלית". אבל זאת הייתה יכולה להיות פעילות משלימה לדבר הרבה יותר בסיסי, והוא כיצד מכינים פלשתיני לחיות בשלום עם ישראלי גם כאשר ישכון שלום רשמי בין המדינות. מה האפקט של רג'וב מול תקשורת ישראלית כאשר דרשן דתי ברשות הפלשתינית מכריז "שצריך לרצוח יהודים" כמצוות אללה. ההסתה קיימת בתקשורת הפלשתינית שהיא שופר רשמי של הרשות. היא קיימת במערכת החינוך, ברחוב ובשכונות. אם פה ושם ישנם אלה איים של ניסיון הידברות, שיתוף פעולה וראיית המשותף, אלה הם בדרך כלל פרי יוזמה של גופים ישראלים, אך גם במקרים אלו, אותן יוזמות נתפסות כפטרונאליזיה. לכן היוזמות חייבות להיות שלכם. מתקפת שלום ציבורית שלכם בכל הזירות, ויש רבות כאלה כיום.

לא רשות - חובה

יתר הבנה בין ישראלים לפלשתינים היא תכליתית, לאמור אסטרטגית, אבל היא גם אמצעי טקטי בכל הקשור בתהליך עשיית שלום בין עמים. לדוגמה, יחסינו עם טורקיה מאוד טעונים בעקבות התקרית עם האוניה "מרמרה" ועוד לפני כן בשל המבצע "עופרת יצוקה". ראש ממשלת טורקיה ארדואן, משלח חרצובות לשון סדרתי, מתנפל על ישראל בכל הזדמנות ואף קורא לה מדינת טרור, אך מלבד העובדה שטורקיה היא מעצמה בינונית באזור, ישנם קולות רבים בטורקיה אשר מותחים ביקורת על התנהלות זו של ארדואן, ביקורת המראה שישנה דעת קהל, אומנם לא אחידה, כזו שחלקה מתוזמרת, אבל ברובד של העם יש קשרים, יש קומוניקציה. דעת קהל צריך לבנות. היא חייבת לבוא מבפנים, אם כי עידוד הוא חשוב. איש אינו מארגן שוחרי שלום להפגין בכיכר רבין בזכות הפלשתינים למדינה משלהם. חשוב שאנו נראה בכיכר המוקטעה ברמאללה הפגנות דומות בזכות שלום עם ישראל. אנו קוברים את מתינו ביגון בלא לגרור אותם בחוצות, ואם זה מנהג עממי- חבל, כי יש בו משום הסתה ונאמרים בהזדמנות זאת דברי הסתה ואיומים. אבל גם אם תופעות כאלו ישנן, חשוב כי במקביל לכך תהיינה תהלוכות למען שלום בין ישראל לבין פלשתין. בדיוק כמו כאן. הסתה היא פרי באושים מן הסוג הגרוע ביותר, שכן בדרג המדיני ממשלות אשר רק אתמול היו במלחמה עם היריב, עושות שלום, ולהפך. מעברים קיצוניים כאלו אינם קיימים כאשר מדובר בהסתה אשר משתרשת כמו קוצים ודרדרים ומתפשטת בלי שניתן יהיה לעקרה. איננו צריכים דוגמה טובה יותר מאשר מצרים. במשך 40 שנות שלום בינינו לביניהם ישנם חוגים רחבים, מקרב פשוטי העם והאליטות שלו, שלא השלימו עם השלום. לא הכינו אותם לכך. זה בא במפתיע. אבל ישנו עוד גורם. הם לא חיו לצדנו או בקרבנו כמו הפלשתינים. הם שכנים רחוקים. הפלשתינים נמצאים בפתחנו. פרסומי ה-pmw "מבט לתקשורת הערבית" הם בדרך כלל מגמתיים בתכליתם אבל אני לא מתעלם מעובדות שמובאות ברשת מידע זאת ואני מביא דוגמה דווקא בהקשר אקטואלי, והוא הוצאת גופתו של ערפאת מן הקבר כדי לבדוק אם הוא הורעל. מסתבר שהילד הערבי ידע מזמן מי הרעיל אותו. "היהודים הרעילו אותו (ערפאת) ואני שונאת אותם מאד. אללה ישיב להם כגמולם"... אחד הילדים מודה כי הוא לא יודע מה גרם למותו של ערפאת, אך הוא יודע מי עשה זאת - הישראלים. באתר זה פורסם אתמול כי יומיים לאחר החלטת עצרת האום בעניין שדרוג מעמדה של הרשות הושמע ברדיו של הרשות שיר שמפאר את פיגועי ההתאבדות. הרי זה בראש וראשונה חייב להדאיג את ההורים, שמא הדור הצעיר ייסחב למעשי התאבדות אלה, ויש קריקטורות שמזכירות ימים אפלים בתולדות העם היהודי שאני לא מביא אותם, כי הם נוגדים את תכלית הרשומה הזאת. בפוסט שלי ב-5 במאי 2012 תחת הכותרת לפרוץ את חומות הגטו הפלשתיני, כך פתחתי את הרשומה: "בעידן שבו בני אדם מסוגלים לגייס מיליונים למחאות ולהפגנות כדי שקולו של האזרח יישמע בגבולות מדינות, בעידן שבו הרשתות החברתיות והאינטרנט פורצים גבולות ומחסומים כדי שהעולם יידע על רצח המונים, מחוץ לגבולות. בעידן שבו ישראלים מודיעים לעם האירני שישראל אינה אויבת של העם, ואירנים משיבים במסרים דומים - זה העידן שבו העם בישראל חייב לפרוץ את החומות הנפשיות ושדות המוקשים של העוינות בין הישראלים לבין הפלשתינים. זאת מעל לראשי הממסד. מסרים לא מכירים גבולות. אולי שלום בין העמים יהיה פתח לשלום בין ממסדים. זאת לפני הבחירות וביתר שאת אחריהם".

להכיר במציאות

חשוב מאוד לצייר בפני הציבור הפלשתיני שלכם את המציאות, ואין זה משנה מי אחראי לה. היא כזאת ויש לעמוד מולה. מציאות זאת חייבת להוציא מן ההבטחות ההזויות את זכות השיבה לישראל, גם אם זאת מוזכרת בהחלטה האחרונה של עצרת האו"ם. בעניין זה יש בישראל קואליציה מקיר לקיר בקרב האזרחים היהודיים ואני נמנה עם רוב זה. ההנהגה שלכם יודעת זאת. מן הראוי שגם העם יפנים זאת. אל תמותו אתנו - חיו אתנו. אל תתנו לעם להיסחף עם הרטוריקה, כפי שמקובל אצלכם וגם אצל ראש ממשלתנו. היו נבונים. הצדק, כבודו הנעלה במקומו עומד. אבל לצדו חייבת לעמוד באיתנות גם התבונה. החזק יוכל להרשות לעצמו לעשות שטויות, ולעתים קרובות הוא מנצל הזדמנות זאת וגם זה במידה, שכן יש לידו ומסביבו עולם גדול שיעמיד אותו על איוולתו. החלש לא יכול להרשות לעצמו לעשות מעשיי איוולת. במסגרת "אל תעשה" הפלשתינים חייבים להפסיק את ההסתה בכול הרבדים. במסגרת ה"עשה", הם צריכים להגיע אל הישראלים, בעיקר אל הבטן שלהם. בכל מקרה בפניכם שתי חלופות: אם הצדק שלכם ינצח - תיפול לזכותכם הנחלה שהייתה חלומה של בית"ר: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", שכן ממלכת ירדן תהפך לחלק מפלשתין. אבל אז אתם תצטרכו להתעסק עם שבטי הבדואים במזרח ושבטי היהודים במערב הגדה. אלה גם אלה עוד יכולים להלחם על עצמאות ארצם. משום כך עדיפה החלופה השנייה- ניצחון התבונה. עליכם לעשות הכול לצמצום השטח הזה כפי שמקובל על רוב הישראלים, ולצרות שיתלוו אליו. ועוד יותר- לצמצום דראסטי של ההסתה נגד ישראל. אני רוצה בזאת, מכיוון שזה אינטרס שלי, שלנו. אתם תעשו זאת כי זה לטובתכם שלכם. אל תחמיצו את ההזדמנות, כפי שאתם החמצתם פעם וממשלת ביבי מחמיצה היום. אם ממשלת ישראל היא מכשול לשלום, והיא מכשול, עליכם ללמוד לעבור אותו בתבונה ולהגיע אל העם. העם שלנו בסופו של דבר שוחר שלום. הוא גם נבון יותר מממשלתו, למעט בבחירות שבהן היא יוצאת לחופשה ללא תשלום במצודת השלטון. מצודת הפחד. אתם יכולים להפיג גם אותו, בוודאי לקראת הבחירות אצלנו, אבל עשו זאת בתבונה.