שוד יהלומים ושוד בנקים היה חלומם הרטוב של כל השודדים הקלאסיים ובדומה לסרטי המאפיה גם סרטי עלילה של שוד יהלומים ובנקים באמריקה היו שוברי קופות. בישראל של ימינו, זה לא חלום ולא רטוב. זאת מציאות כמעט יומיומית. באתר "גוגל", מצאתי יותר מאלף ידיעות על שוד חנויות תכשיטים ויהלומים בישראל רק בשנה האחרונה. חלקן חוזרות על עצמן אבל גם לאחר מחיקת חלק גדול מהן, עדיין היבול מרשים מאוד .על שודדי בנקים יש פחות פרסומים, האחרון שבהם על תפיסת החשוד כשודד ה"אופנובנק".
הנה קצת כרוניקה מן השנה החולפת: בהוד השרון נרצח בעל חנות תכשיטים, שוד מזוין בתל אביב-הבעלים נכפת, השודדים נמלטו עם הזהב, בעל חנות נפצע קל בעת שחנות בעלותו נשדדה ,שוד בחנות תכשיטים באשקלון, שוד בחנות תכשיטים בלב בית וגן, רעולי פנים שדדו חנות תכשיטים בנצרת, שוד תכשיטים במגדל העמק, חנות תכשיטים נשדדה באילת, שוד יהלומים בכיכר המדינה בתל אביב ושוד תכשיטים ביום א' בבוקר ה-28 בנובמבר 2012 כאשר השודדים באיומי אקדח נטלו 30 ק"ג זהב.
לכרוניקה הזאת שהיא רק על קצה המזלג, אני יכול להוסיף עוד אירוע. מדובר בחנות תכשיטים ביפו שהוקמה במאמצים רבים על-ידי שתי בוגרות של מכללה לאמנות תוך לקיחת הלוואות לפתיחתה ולהכנת מלאי לתצוגה. תוך שלוש שנים מאז שהיא הוקמה היו בה שלושה מעשי פריצה ושוד. האחרון שבהם בוצע לא מכבר לאור היום. שני רוכבי אופנוע חבושי קסדות פרצו לחנות דרך החלון ,איימו באקדח שלוף על אחת הנשים הצעירות השותפות בחנות, הכו גבר שהיה בפנים ונטלו את כל תכולת הכספת, כולל תכשיטים שלא רק היו יקרי ערך לעצמם אלא מזכרות היסטוריות מיוחדות בעיצובם של הלקוחות שביקשו לתקנם. המשטרה במקרה זה הודיעה כי הכנופיה נתפסה, אולם תכולת הגניבה בחנות זאת לא נמצאה. נו באמת? יש ברשת הזאת בתי מלאכה להתכת תכשיטים, ואלה לא מחכים למשטרה.
כרגיל וכמו שאנו רואים בסרטים, המשטרה מופיעה בסוף האירוע, אולם בהבדל מן הסרטים שבהם את המלאכה עשה גיבור בודד, אצלנו אין גיבור. כאן יש רק קרבנות, בדיקת טביעות אצבעות, חקירה וסגירת התיק וכך המשטרה מוסיפה עוד נתון לסטטיסטיקה. יתרה מזאת, חברות הביטוח שגורפות הון מן הציבור, אינן מחזירות את מלוא השווי, וודאי שלא את מלוא הערך. הנימוק הוא תמיד לגליסטי,ולמבוטח אין ברירה אלא לקבל את מה שמוצע לו, עם אפשרות ערעור, אשר גם הוא נדון לכישלון שכן אלה מוציאים סעיף שהוא תמיד לטובת החברה. שירותי עורך דין עולים הרבה יותר מאשר ההפרש בין הנזק לבין ההחזר.זה ועוד. אני מכיר מקרה של שוד אצל קרובת משפחה לפני שנים, שפריטים רבים לא הוחזרו לה בשל ביורוקרטיה משפטית. כל נתוני הזיהוי לא הספיקו עד כה והעדיים נשמרים על-ידי בית המשפט. על משקל האמירה במקורות: השודדים ייסרו אתכם בשוטים ומערכת האכיפה תייסר אתכם בעקרבים של עינוי דין . התעניינתי אצלה לקראת פרסום רשימה זאת וככה היא כתבה לי: "אף אחד לא דיבר איתי מאז אותו ביקור במשטרה. אבדו לי כל קצוות החוטים ודי איבדתי תקווה ... אין לי זמן להתנהל מולם, הם עברו לירושלים... את היהלומים והזהב מלכתחילה אמרו לי שפרקו והתיכו ולא אוכל לקבל דבר....אז נשאר השעון של אימי... והוא נשאר בזיכרון ובתמונה..."
מכאן שמערכת האכיפה כולל הערכאות המשפטיות, הם סיפור בפני עצמו. סיפור עצוב.
ברגל - כמו העוברים ושבים
תפקידה של המשטרה הוא כפול. היא חייבת לאכוף את החוק ולהביא את העבריינים לדין. התפקיד השני שלה שחשיבותו אינה פחותה- היא חייבת לשמש גורם הרתעה. מידי פעם יש למשטרה הצלחות לגבי האכיפה כמו בין היתר הצלחה בתפיסת שודד בנקים וגם תפיסת חברה אשר לפי הדיווח לפני שבוע, כללה גם עורך דין אשר השתלט על דירה, ששייכת לשני שרידי שואה ערירים. אך בכל הקשור להרתעה, הישגיה דלים מאוד. למעט בעיתות חרום כאשר הציבור עצמו שותף בהרתעה. בכל מאמריי שעסקו בסוג כזה של פשיעה, כולל מכת גניבת אופניים בתל אביב, ציינתי בקנאה את העיר לונדון שבה יש ללא ספק מאות רכבי סיור ביום ובלילה. אבל מה שאתם רואים זה צמדי שוטרים או שוטרת ושוטר מפטרלים במרכז ובאזורים הומים. אם לא ברגל אז רכובים על סוסים שמגיעים לכל מקום. אני מדבר על הגלויים ה"בוביס" הידועים, שכן יש גם סמויים רבים.
המשטרה העירונית של לונדון, תחילתה ברבע הראשון של המאה ה-19 כאשר סר רוברט פיל שר הפנים (לימים ראש הממשלה) הקים את הכוח. השוטרים נקראו Peelers. זה לא היה דבר של מה בכך ללבוש מדי משטרה. נאסר על השוטרים להצביע בבחירות, וזאת כדי למנוע קשר כלשהו לפוליטיקאים. לשאת אישה היה דרוש אישור. נאסר עליהם לסעוד בחברת אזרח. על-מנת למנוע אפשרות של חדירה סמויה לשורותיהם, הם נצטוו להיות במדים גם כאשר לא היו בתפקיד (historic-uk.com). כיום גזרות אלה לא קיימות אבל יורשיהם של ה"פילרס" ה"בוביס", קיימים ונראים. במקומות שונים באירופה, לא רק חיקו את שיטת שוטרי המקוף הבריטיים, אלא גם ישנם כאלו שאף אימצו את המדים והקסדה המפורסמת.
אצלנו דובר, בורבר ,נשמע ונצפה שהנה גם אנו נחזור לימים הקלסיים שבהם שוטרי ישראל יסתובבו ברגל ולא רק ברכב שעה שהם חולפים ביעף אם אין פקקי תנועה, עם הצפרים ובלעדיהן ואורות המהבהבים. נוכחות ממונעת.
מאז בואי לתל אביב לפני שלוש וחצי שנים אני שוהה לעתים קרובות בריכוזי אוכלוסין הומים כמו "דיזנגוף סנטר, "כיכר רבין" , "נמל תל אביב" ויפו (מקומות בם אמורה לסייר משטרת תיירות) אך לא ראיתי ולו פעם אחת שוטר או צמד שוטרים במדים מסיירים ברגל. עלה בי חשש ציני שמא הם מתביישים במדי משטרת ישראל.
סיפור נוגע ללב הופיע בעיתון "ניו-יורק טיימס" במחצית נובמבר. שוטר מקוף בכיכר הטיימס, לורנס דפרימו, שם לב בהומלס קשיש שמהלך יחף בקור מקפיא. דפרימו הסתלק וכעבור זמן קצר חזר עם זוג מגפיים חדשים, עצר את הקשיש, התכופף ונעל את המגפיים לרגליו של הנווד הזקן. כיום בעידן הצילום הסלולרי צולם האירוע במקרה על-ידי צעירה שהייתה במקום והתפרסם בפייסבוק וכמובן שהוא זכה לצפייה המונית. המכשירים הללו הם לעתים ברכה. אבל העניין בהקשר שלי הוא בכך שאילו דפרימו היה חולף במכונית הסיור שלו באורות מהבהבים, במקרה הטוב היה רואה את ראשו של הקשיש וגם מסנוור אותו.
ביטחון על הגבולות חשוב מאוד וחיוני, אך במשך שנה אחת, מספר קרבנות הרצח מכל הסוגים, במשפחות ומחוצה להם, ליד פאבים, בשכונות, במרכזים עירוניים- הוא גדול לאין ערוך ממספר הקרבנות האזרחיים וגם במבצעים "
עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". ה"עורף" בחזית הפשיעה הוא כל מדינת ישראל. זה הביטחון שחשיבותו היא יומיומית, חלק משגרת חיים במדינה שבה אזרח כמוני רוצה לחיות ולהיות בטוח. זאת גם לנוכח הכרזתו של שר הביטחון
אהוד ברק כי "מי שלא מתאים לו שילך לגור בפינלנד או בגבול איטליה שווייץ". צר לי שמי שלא נמנה עם הברברנים בצמרת המדינית, משמיע מילים תמהות כאלה. המציאות בארץ אכן לא לרוחי, אבל אינני מתכוון לצאת לא לפינלנד, ולא לגבול שוויץ-איטליה.
והנה גם הוא מצא חלופה למשרה האדירה של שר הביטחון- ביתו שלו, ומשפחתו, שגם הם כמו גם ביתי ומשפחתי שלי, זקוקים להגנה ולביטחון שאינם קיימים בתוככי
הארץ. הם לא החמאס ולא הגרעין האירני. עם ישראל לסבל נולד,ומטפחים בו שתי תכונות: הפחד מצד אחד וכמרשים - העמידה מול הסבל מצד שני. בדיוק כפי שפעם חכמינו קבעו "איזה הוא העשיר- השמח בחלקו". אין לי ספק שמי שהמציא אמירה זאת עבד בשרות השועים. אילו דיברו על אושר ולא עושר, הרי זה משהו אחר. עשיר הוא מונח מובהק לעושר חומרי. אנו אמורים להיות קשוחים וקשיי עורף ולהכות על החזה שלנו כמו גורילות שעושות זאת מתוך פחד ולא מתוך גבורה. כל העורף הוא חזית ואנו הפייטרים. שישו ושמחו עמך ישראל.
אנו ואמריקה
לאחר הרצח הנורא והאיום בבית הספר במדינת קונטיקט, נשיא ארה"ב
ברק אובמה בא לעיירה כדי להשתתף בטקס ההלוויה לילדים שנרצחו. כאן לא הופיע הנואם הגדול-אובמה. כאן הופיע מטיף גדול אשר בצד ההספד הוא לא הטיף להנהגה, אלא לעם האמריקני, אשר מאפשר למערב הפרוע של פעם לחזור לאמריקה של ימינו. צריך לכך אומץ שמנהיג, שאמנם נבחר לקדנציה שנייה ואינו מועמד לבחירה נוספת, מתייצב מול האומה ואומר: "אני מאשים". אמריקה היא המעצמה הגדולה בתבל וזרועותיה הביטחוניות חובקות עולם. אבל כאשר אין ביטחון אישי, מה להם לאמריקנים העוצמה החיצונית. כאשר ההורים לא בטוחים אם ילדיהם בגיל הרך יחזרו חיים מבית הספר, איזו חשיבות יש לביטחון המעצמתי? האמריקנים בניגוד ל"דמוקרטיה" שלנו יכולים לעשות הרבה, והם עושים, בארבע השנים שבין הבחירות. הם יכולים להודיע לנציגיהם בקונגרס, גם בבית הנבחרים וגם בסנאט, שאם לא יחול שינוי במכירה ההמונית של נשק מכל הסוגים, הם לא יבחרו בהם.
אם לנו הביטחון האישי חשוב, ולמנהיגנו הוא לא מזיז, אנו יכולים וחייבים להזיז אותם. אלא אם כן בברירה בין הביטחון האישי לבין הגאווה הלאומית- הגאווה מנצחת. בבחירה בין שלום אשר יפחית את הוצאות הביטחון וייפנה תקציבים לרווחה ולביטחון האישי, לבין צה"ל מנופח והפחדה מפני צר ואויב-הפחד ינצח. גם שטחים לא יוסיפו ביטחון, לרבות מזרח ירושלים על יותר מרבע מיליון מתושביה הפלשתינים שמספרם ילך ויגדל. אחד הפרדוקסים של מדיניות ממשלת ישראל היא, שתושבי מזרח ירושלים נהנים מזכויות (יש להם תעודה כחולה) אבל יש להם מעט חובות, כי הם לא אזרחים ישראלים, ואילו אזרחי ישראל הערביים יש להם חובות, אבל זכויותיהם מוגבלות בפועל. מי שיכול לשנות מצב זה הוא הציבור בישראל. כן- הציבור יכול, גם יכול. השאלה הגדולה ביותר היא - האם הוא רוצה.
במאמר בהקשר לתפקוד העורף במבצע "עמוד ענן", מכתיר
אמיר אורן את מאמרו בעיתון הארץ - "ישוטר העורף". אכן העורף לא משוטר. אנו במזרח הפרוע.
