המידתיות שמנצחת את השפיות

אני נזכר בסצנה מסרט בדיוני כלשהו שבה נראית גששית נפלטת מחללית האם שלה לצרכי תחזוקה חיצונית של אותה חללית האם, אך האסטרונאוט שמנהג בה, ומסיבות השמורות עימו, מסיט את ההגאים ומתרחק בדממה לעומקו של החלל האינסופי בעוד שצוות החללית בוהה בו אחוז פלצות. נזכרתי בסצנה הנ"ל למקרא הידיעה על קיצור עונשה של ענת קם כתוצאה מערעור סניגורה והחלטתו של בית המשפט העליון להתערב בהכרעת הדין של האינסטנציה המחוזית. מאז ימיו האליטיסטיים של אהרן ברק, עושה העליון כמיטב יכולתו לפעול נגד האינטרס הציבורי ובעד האג'נדה ההומנוקרטית שמייצגת את ערכיה של קבוצה סגורה ושנויה במחלוקת. החיילת לשעבר ענת קם היא אסירה ביטחונית מורשעת לכל דבר ועניין. קם פשעה כנגד המדינה שנתנה בה אמון והפקידה בידיה סודות צבאיים וחומרים רגישים הנוגעים לבטחון המדינה. קם מעלה באמון וגנבה מאות חומרים סודיים והעבירה אותם לידי העיתונאי אורי בלאו. העונש על מעשיה של קם אמור היה לשקף את חומרת הפשע ולכלול בעיקרו את אלמנט ההרתעה. באוקטובר 2011 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב על קם ארבע וחצי שנות מאסר. יצאה בזול הגברת קם, אם נשווה את עונשה לזה של ג'ונתן פולארד למשל, שנדון למאסר עולם עד צאת נשמתו בפועל ללא רצון או יכולת של כל גורם הומאני או סתם הגון לשחררו. ארבע וחצי שנות המאסר, שהן בעצם פחות משלוש בניכוי שליש, אמורות להוות עונש הולם ומרתיע לכל ה"קםיות" הפוטנציאליות שיבקעו מהביצה האנרכיסטית שמפעפעת בבטנה של החברה הישראלית. הצחקתם אותם. סיבה ל"מסיבה" אך בכך לא תמה הסאגה המשפטית הרחומה ובית המשפט העליון בראשות השופטת עדנה ארבל מצא לנכון לבטל את הכרעת הדין של המחוזי ולהמתיק את עונשה של קם. אם המחוזי במטאפורה נעץ סכין בגב האינטרס הציבורי, אז העליון סובב אותה פעמיים. פעם בעצם התערבותו הנדירה בהחלטה הנ"ל ובפעם השנייה בעצם קיצורו של העונש הקומי-טראגי שהשית המחוזי על קם. והסיבות? כמו בצבא, ניתן לחלקן לשלוש: המוצהרות, הסמויות ואלו הנובעות מהאלמנט שנקבע על ידם - "היסוד הנפשי" - והפעם של שופטי העליון. סעיף הסיבות המוצהרות נפתח בהצהרה הפלצנית והצפויה כי "חומרת מעשיה של קם מחייבים כי תשב זמן ממושך תחת סורג ובריח" ובאותה הנשימה לציין כי "תקופת המאסר שהוטלה עליה (ארבע וחצי שנים) אינה משקפת את הדין הראוי", וכי העונש הנ"ל לא עומד ביחס מתאים למעורבים האחרים בפרשה – דהיינו גזירה שווה בין עבריינית ביטחונית לבין עיתונאי שקיבל חומרים וזכאי לשמור על חיסיונו. כך הביאו שופטי העליון לידי ביטוי את ה"מידתיות" הקדושה והבלתי נמנעת, וכן רשימה של סיבות מקלות כמו גילה הצעיר של העלמה, החרטה שהביעה ושיתוף הפעולה שלה עם חוקריה. משני סעיפי הסיבות האחרות, ניתן רק לשער, עולה ריח לא נעים של שימוש מגמתי בפרשנות החוק להגנה על מה שפרופ' מנחם מאוטנר כינה בספרו "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת" - "ההגמונים לשעבר" והשופט אהרן ברק בצניעותו הידועה - "האדם הנאור". אני תוהה: אם שם משפחתה של קם היה וענונו, גם אז היה טורח העליון לערער על קביעת המחוזי ולהמתיק את החלטתו בנימוקים הנ"ל? בסעיף היסוד הנפשי של השופטים, קשה שלא לחשוד בנטייה לנאמנות הכיתתית לגורו, לאג'נדה ולערכים ההיפר-ליברליים שהכת הזאת מובילה תוך כפייתם על מרבית הציבור שדוחה ערכים אלו. שחיקת אמון והרתעה כך או אחרת, הנזק שנגרם למדינה עקבי ומתמשך. ראשית - באמון הנשחק שרוחש הציבור למערכת הזאת. קשה להבין איך השחיקה הגלויה והמטרידה הזאת אינה מדירה שינה מעיניהם של שופטי העליון. אמון הציבור, שהוא מרכיב הכרחי ללגיטימיות של הרשות השופטת. ושנית - החלשתה של ההרתעה. האתרוגה תשלים שנת מאסר בכלא ותחזור לחממה המחבקת כיקירת השמאל הרדיקלי והמוטציות הנלוות שלו. כך מתבטאת תרומתה הנאורה של מערכת המשפט לבטחון המדינה. כדור השלג הקיומי שלנו כמדינה ייחודית במזרח התיכון ימשיך להתגלגל במדרון עד להתנפצותו הבלתי נמנעת על סלעי המציאות. מציאות שתמיד ממתינה בקצה המדרון לפתאים ולאלו שמנסים בכוח שהוענק להם כדי להגן על שולחיהם – למעול בשליחותם ליישם במקומה ובקנאות בלתי מתפשרת אוטופיה הזויה. יש משהו בלתי שפוי, אובססיבי ותלוש בהתנהלות הלווייתנית הזאת של מי שרבים מכנים כ"כנופיית שלטון החוק", ונראה כי הכינוי ניתן להם במידה לא מועטה של צדק.