הכיבוש התקשורתי

הכיבוש הישן היה הכיבוש של ארץ ישראל. הוא החל בהכנסת הסוס הטרויאני - רבבות המחבלים של צבא הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) כולה - לאזורי יש"ע. המשכו הוא הכיבוש החדש - הכיבוש התקשורתי - ושטיפת המוח של דעת הקהל בישראל כאילו צה"ל הוא הכובש בארץ ישראל ואין פתרון זולת "פתרון" שתי המדינות. התוצאה: הערבים בונים ללא הגבלה וקובעים עובדות בשטח על ימין ועל שמאל, ואילו 720 אלף הישראלים המתגוררים היום בירושלים המזרחית ובאזורי יהודה ושומרון - רק עליהם חלות הגבלות הבנייה. בה בשעה שברצועת עזה כבר בוצע טיהור אתני של היהודים, הטיהור האתני הגדול של יהודה ושומרון ממשיך להיות החלום הרטוב של המגזר השמאלני-הטרנספריסטי. הכיבוש התקשורתי מנע בעבר ומונע בהווה דיון רציני בחלופות ל"עגל הזהב" - ה"שלום" האוסלואידי - ושיבש את סדר היום הציבורי שעוסק מזה עשרים שנה בתרגיל ההונאה שיזם המגזר השמאלני-הטרנספריסטי, בגיבוי התקשורת המגויסת. הכיבוש הערבי הצליח לגרום לכך שהמדינה היהודית החלה לפקפק בצדקת החזון הציוני, ולמחשבה המעוותת כאילו הסגרת לב ארץ ישראל לאויב היא המרשם לשלום. אף על-פי שמלכתחילה היה הכיבוש הערבי מסוכן למדינת היהודים, הוא הראה חיוניות מרשימה והשיג את מרבית יעדיו, לא מעט בסיוע הכיבוש התקשורתי של אמצעי השידור ה"ממלכתיים" של מדינת היהודים, שלא פעם סללו את דרכו, בעיקר באמצעות שטיפת מוח מתמדת על "כיבוש" ועל ההכרח לחלק את כבשת הרש שנותרה מארץ ישראל ההיסטורית והמנדטורית. ההצלחה של הסוס הטרויאני איפשרה לו להמשיך הלאה ולהסתער גם על המדינה היהודית הדמוקרטית הסמוכה ליהודה ושומרון, באמצעות מלחמת אוסלו, אשר עד היום מכונה בתקשורת הישראלית בשמה הערבי: אינתיפאדה. כך מסתירים מהציבור מה ומי הביאו למלחמת אוסלו ולאלפי קורבנותיה, יהודים וערבים. הכיבוש החדש הכיבוש החדש הוא הכיבוש של ישראל. הפעם אין מדובר במהלך צבאי פולשני, אלא במהלך תקשורתי. הפעם הכוונה איננה לשלול מהיהודים את זכותם להתיישב בארצם, אלא לשלול מהם את ההכרה בצדקת החזון הציוני. אחרי שהאוסלואידים הצליחו להקשות על ההתיישבות היהודית ולהבאיש את ריחה בעולם, הם מבקשים כעת לרוקן מתוכן את מדינת היהודים על-ידי השתלטות על המערכת התקשורתית והפוליטית שלה. היעד המבצעי של הכיבוש החדש: התעלמות מדעת הקהל בישראל ומתוצאות הבחירות, אלו שהיו ואלה שתהיינה, כולל דה-לגיטימציה של ראש ממשלה אפילו לאחר שמעד באוניברסיטת בר-אילן ושל תזוזת הבוחרים ימינה, בניגוד למאוויים של כובשי התקשורת. אופן הפעולה של הכיבוש החדש: שליטה בעמדות המפתח של הפרשנים, המגישים, המראיינים והמרואיינים באמצעי התקשורת ה"ממלכתיים" והקמת מאחזים בלתי חוקיים באולפנים. דוגמה בולטת: ארי שביט, מהדורה מתורבתת של גדעון לוי, שהתנחל באולפן ערב שבת של הערוץ הראשון ומטיף משם את הגיגיו על "הכיבוש" ועל "הפתרון", ללא כל איזון. התוצאה הצפויה של הכיבוש התקשורתי: חיזוק כוחו של השמאל בתקשורת, הרבה מעבר לכוחו בציבור, דבר המשפיע באופן מגמתי על טובת מדינת ישראל הכבושה ועל הדמוקרטיה בה, לרבות ההסתכלות על טרנספר של יהודים כמעשה חוקי ומבורך. כדי להסיר ספק: הח"מ שולל כל גירוש של בני אדם מבתיהם, יהודים או ערבים. במסלול אחר המהלכים המכוננים שעשה הכיבוש התקשורתי באמצעי השידור האלקטרוניים, האינטרנטיים והמודפסים היו מהלכים מבריקים. הם הסיטו את ישראל ממסלול היסטורי אחד - ההתיישבות הציונית - והעבירו אותה למסלול היסטורי אחר - דה-לגיטימציה של ההתיישבות הציונית. לפיכך נקראים כתבי התקשורת בכינוי המטופש אך מגמתי "כתבים בשטחים" במקום כתבים ביהודה ובשומרון. לפיכך משתמשים בכירי הפרשנים במונח הירדני "הגדה המערבית", כי רק מנקודת המבט של הכובש הירדני יהודה ושומרון היו "גדה מערבית". המהלכים המכוננים שהכיבוש התקשורתי עושה במערכת הבחירות הנוכחית כוללים את הצגת השמאל כ"מרכז" ואת רסיסיו כ"גוש". תחילה הצליחו הכובשים להתנחל בהארץ ולהפוך אותו לעיתון אנטי ציוני. אחר כך הצליחו להפוך את ראש הממשלה לבן-ערובה הנדרש לקבל החלטות נוסח דה-גול ועל-פי תפישתם השגויה. לבסוף הריצו אנשי תקשורת לרשימות לכנסת, כדי להשלים את השתלטות התקשורת האנטי-ציונית על הרשות המחוקקת. כך, לנגד עינינו, הכיבוש התקשורתי כובש את השלטון המרכזי בישראל, בתנועת מלקחיים מתוכננת היטב. הוא מבטיח, שבראש מעייניה של הממשלה הבאה יעמדו האינטרסים של הכובש הערבי, ולא הערכים של ההתיישבות היהודית. הוא גורם לכך שלא הרוב בישראל יקבע את עתידנו, אלא המגזר השמאלני-הטרנספריסטי המצטמק, שהלך אל מערכות העיתונים ואל האולפנים ומהם הוא מושל. מיעוט קולני אין דמיון בין השלטון הקולוניאלי של צרפת באלג'יריה לבין שלטון ישראל בלב ארצה, יהודה ושומרון. אבל את מה שמתרחש כעת אי-אפשר שלא לראות אלא כהשתלטות של מיעוט קולני על דעת הקהל בישראל. חולשת הרפובליקה הישראלית גורמת לכך, שאזרחי ישראל נתונים לשטיפת מוח מתמדת הגורמת לרבים מהם להיות מוכנים להתאבד למען שלום, או אפילו למען "שלום". האם הכל אבוד? לא. הכוחות התקשורתיים הכובשים כעת את ישראל הם כוחות קיצוניים. במוקדם או במאוחר הם יובילו את המדינה הכבושה להתנגשות עם קיר המציאות. אחרי ההתנגשות תקום בארץ סוף-סוף תנועת שחרור ראויה לשמה, וההתקוממות שתוביל תסיים את הכיבוש התקשורתי. ישראל ראויה לתקשורת הוגנת וביקורתית, שתבקר את הממשלה גם מימין ולא רק משמאל. החשש הגדול הוא, שעד אז עלול להישפך כאן הרבה דם - מלחמת אוסלו נוספת - ובינתיים הכיבוש הראשון, הערבי, עלול להפוך לבלתי הפיך.