מצביעים למען העבר או המחר?

הבחירות לכנסת הולכות ומתקרבות, והשיח הציבורי בשיאו. יש מי שמתעלם, יש מי שממש לא מתכוון להצביע, ויש מי שמתלבט באופן פסיבי או אקטיבי. מול המתלבטים, יש את מי שיודעים כבר למי יצביעו. יש את מי שמצביעים תמיד לאותה המפלגה, ויש את מי שמנסים בכל פעם את מזלם עם מפלגה אחרת. יש מי שמצביעים הצבעה רגשית, ויש הצבעה שכלתנית. יש הצבעת "בעד" ויש הצבעת "נגד" או הצבעת "מחאה". עבור רוב המצביעים, ליום הבחירות יש מין אופי חצי ספורטיבי. מי "ינצח"? מי "יפסיד"? אנחנו מאוהבים במודל הלעומתי: מכבי מול הפועל, ישראל מול טורקיה, דרבי, משחק בית. הבחירות הן סוג של ספורט, אבל פוליטי. הצעקות והצרחות, הזלזול והתלהטות היצרים, מזכירים אולפן ספורט, למרות החליפות. הנה, מדריך למתלבט/ת/ים. הקול פנימי זה בסדר להתלבט. רק המתים לא משנים את דעתם. הבטוחים בעצמם הם הראשונים לטעות. מותר, צריך וחשוב להתלבט. אבל אסור להיתקע בשלב ההתלבטות. הוא שלב בדרך, ותו לא. התלבטות היא תחושה פנימית המלווה את כולנו, או לפחות את אלה מאיתנו שההחלטה חשובה בעיניהם. "איזו שמלה אלבש הערב?", היא החלטה שתקבע לכל היותר את הרושם הראשוני. איזו מפלגה תייצג אותי בקדנציה הבאה, היא החלטה שתקבע את ארבע השנים הבאות. ההתלבטות מורכבת, בעיקר עבור מי שמתקשים באמנות הבחירה. הבחירה היא אמנות לכל דבר. כולנו מכירים את "המתלבט הנצחי", ואת "המתלבטת התמידית", ומנגד, את אלה שתמיד באים להתייעץ עמם. הבחירה היא אמנות ההקשבה לקול הפנימי. אני מזמין אתכם לקרוא פרק מיוחד שנכתב על אמנות ההקשבה לקול הפנימי "אינני והנני". מאפייני הבחירה הישראלית שיקולי הבחירה "עבור מי להצביע", דומים למדי לשיקולים המרכיבים כל בחירה אחרת. כמו בזוגיות, כמו בהחלטה לגבי טיול או מסעדה, וכמו בהחלטה לגבי קריירה. השאלה אינה מה או מי נכון באופן כללי, אלא מה או מי נכון לי. לדוגמה, עבור ליברל המאמין בזכויות וחירויות האדם, קשת המפלגות הרלוונטיות מצטמצמת ב-80 אחוזים. עבור המפוחדים שבינינו, הצבעה לראש ממשלה שהתחפש לאדם חזק תהיה מאוד רלוונטית. עבור מי מרגיש חמים ונעים עם העדר, ההצבעה תהיה למי שיש לו את הכי הרבה סיכויים לזכות ממילא. אז אפשר להתחיל את המסע לחיפוש הבחירה הנכונה מן המקום של ההיצע (מי מתמודד), ואפשר לכייל קודם את המצפן האישי ולבדוק מי או מה נכון לי. אבל, מחקרים מראים שישנו דפוס הצבעה עם נטיות ברורות של נאמנות למפלגות, מה שמחזק את הקו המסורתי של ההצבעה. בישראל יש נטייה לחשוב שהציבור הימני והדתי הוא בעל מסורת הצבעה עיוורת, אך זו טעות. גם בקרב המצביעים השמאליים ישנם דפוסים קבועים ומסורתיים, ובמיוחד הדפוס הזה חזק גם אצל המצביעים ה"חופשיים", אלה שנהוג לכנות אותם "המתלבטים". ההצבעה בישראל היא הצבעה מסורתית, ומכלול השיקולים המשפיע על הבוחרים הוא בעיקרו רגשי ולא שכלתני. מעט מאוד ישראלים מצביעים עבור העתיד ובוחנים את המועמדים במשקפיים נייטרליות. הרוב המכריע של המצביעים הישראלים מצביעים בגלל העבר. מי "דפק" את סבא שלי, חשוב להם יותר מאשר מי מבטיח עתיד לילדיי. אמנות השיווק: למכור תכריכים לאנשים חיים הטענה השגורה בפי מצביעים רבים, לפיה "כולם אותו החרא", היא תולדה של הקושי לבחור בין המפלגות המתחרות על הקולות. אין לזלזל באמונה הטפלה הזו, בעיקר משום שהיא תוצאה של קושי אמיתי בזיהוי ההבדלים. הקושי הזה, אגב, הוא קושי מכוון. המפלגות מסתירות את זהותן כדי לזכות בקולות, וזו הסיבה שהסקרים מתקיימים. הסקרים מנסים לנבא הצבעה, ומאפשרים למפלגות להחליף מסרים ולעטות על פניהן מסכות שונות, בהתאם לרוח הכללית של הקהלים בהם הן מתעניינות. אז זה לא שכולם אותו הדבר, אלא שכולן עושות שימוש באותה הטקטיקה כדי להערים על הבוחר. מרבית המפלגות (המכסות בערך 80% מכלל המצביעים), רואות בפוליטיקה אופנה. כאשר התחזיות של צבעי אופנת האביב מנבאות "טורקיז", כל הקולקציות מקבלות גוונים של טורקיז. כך בדיוק נוהגות המפלגות הללו. הן סוקרות את הלך הרוח ומתאימות עצמן. במערכת הבחירות הנוכחית, רוב המפלגות משחקות במגרש ה"חברתי", בעוד הליכוד קובע לעצמו סטנדרט אחר, וטוען שזה לא משנה מה נלבש, ואיזה גוון של טורקיז "חברתי" יהיה הכי אופנתי, כי מה שחשוב זה לא מה תלבש אלא האם בכלל תחיה. וכך, בעוד שרוב המפלגות מדברות על איכות החיים בגוונים שונים של טורקיז, נתניהו בחר למכור לנו את הפחד מפני המוות ומציע תכריכים. נתניהו מכיר את פירמידת הצרכים של מאסלו. הוא יודע שלדבר אל בסיס הפירמידה, "הפחד", זה חזק יותר מאשר לדבר אל ראש הפירמידה - "התקווה" למימוש עצמי. איש שיווק או לא איש שיווק? למכור תכריכים לאנשים חיים זו אמנות, לא פחות מאשר למכור קרח לאסקימוסים. מבחני מיון אז אם כבר ביררתי עם עצמי מה נכון לי, ואני יודע שאני לא מסתפק בחיים מתוך פחד, ורוצה גם לחיות טוב, להבטיח לעצמי חיי סיפוק והנאה, ולהבטיח עתיד ששווה לחיות עבורו גם לעצמי, וגם לילדיי, להבטיח פרנסה, דיור, רווחה, חינוך, בריאות, הגשמה אישית ומקצועית, חיי חברה ותרבות, וכיוצא באלה מיני "מותרות" - איך בכלל אני ניגש למיון האופציות העומדות בפניי? עצם התובנה שההצבעה שלי תהיה עבור מי שמבטיח לי עתיד במקום את העבר, היא תובנה שסוגרת בפניך את 80% מן המפלגות. הליכוד ביתנו מציע לך לשעבד את עתידך בידיו לצורך קיומי, והוא עושה זאת באדיקות גדולה וראויה לציון, כבר שלושים שנה. אם הוא לא הצליח לספק ביטחון קיומי עד כה, מן הסתם הוא לא מסוגל לספק את הסחורה, או לא רוצה לספק אותה. נוח לו האיום הקיומי כי זה מבטיח את דפוס ההצבעה. מפלגות ה"מרכז" מוכרות פחות סחורה של "עבר", ומבטיחות לך זוויות שונות של העתיד. יחימוביץ' מבטיחה לך הקלות כלכליות (כל עוד לא ייפגעו האינטרסים הכלכליים שהעלו אותה לראשות מפלגת העבודה). לבני מציעה לך להעמיד את הסוגיות המדיניות-ביטחוניות בראש סדר העדיפויות (מבחינה זו, היא משחקת במגרש של הליכוד ביתנו, אבל מציעה מוצא מהפלונטר שהליכוד ביתנו רוצה לשמר). יאיר לפיד מציע לך את העבר במסווה של עתיד, עם סל פתרונות שדוחה את הקץ ומאפשר לו לגנוב מתחת לאף כסאות של שרים בממשלה הבאה (הצעתו לגיוס חרדים בנויה על פטור לעשר שנים...). שס מציעה לך "להחזיר עטרה ליושנה". גזענות (כלפי אשכנזים היא אותה הגזענות כמו כלפי ספרדים רק בהיפוך), והרבה גאווה וזיקפה עדתית "ספרדית". היא גם מציעה את הנצחת העוני והבערות באמצעות אספקת דגים במקום חכות. נפתלי בנט מציע להחזיר את מדינת ישראל היהודית-חילונית-דמוקרטית, למודל של בית שני, עם מדינת הלכה שבה הרבנים יקבעו, ולא יהיה מקום לוועדה בכנסת העוסקת במעמד האישה. וכמובן, איך לא, סיפוח השטחים, הרחבת ההתנחלויות, הפיכת ישראל למדינה דו-לאומית וכיוצא באלה. נפתלי באמת מציע עתיד, אבל זה העתיד הכי "עבר" שיכול להיות. מסע המיונים האישי שונה מאדם לאדם, וטוב שכך. השאלה הראשונה שעליך לענות מול עצמך בבואך לבחור, היא: האם אני מצביע עבור העבר או עבור המחר? אם אתה מצביע עבור המחר, 80% מן המפלגות אינן רלוונטיות עבורך. הבחירה שלך היא בין העבר ובין המחר. ועכשיו, לך תבחר.