שמו של נחמיה מאירי ז"ל, שנפטר לפני כמה ימים בגיל 85, לא מופיע בגוגל, אין לו ערך בויקיפדיה והוא גם לא אסף חברים בפייסבוק או צייץ בטוויטר. בכלל, נדמה לי שמאירי לא התמצא כלל במחשבים ובתחום זה היה שייך לדור הישן של האנשים שהעדיפו שלא להתמודד בערוב ימיהם עם החידושים הטכנולוגיים. אבל הוא התמצא היטב בתחומים אחרים שהשתיקה יפה להם.
מאירי היה במשך שנים ארוכות איש מבצעים בכיר במוסד שנטל חלק בפעולות חיסול ופיקד תקופה מסוימת על יחידת "קיסריה". יחידה זו הוקמה בראשית שנות השישים על-ידי ראש הממשלה לשעבר
יצחק שמיר, שהיה בעברו ממפקדי לח"י וגויס למוסד לתפקידים מבצעיים מיוחדים.
"קיסריה" היא עד היום יחידת החיסולים של המוסד שעסקה במרוצת השנים בחיסולים רבים של אנשים שהיוו סיכון קיומי למדינה או התנכלו לביטחונה. המדובר הוא, בין השאר, במדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים, בראשי ארגוני טרור, ברבי-מחבלים וביעדים רבים נוספים ששמם לא נודע ברבים.
מאירי לא דיבר מעולם בפומבי על פעילותו החשאית שהחלה בשב"כ, שבו מילא שורה של תפקידים שעל חלקם השתיקה יפה עד היום ונמשכה ביתר שאת בתפקידים מבצעיים במוסד.
גם את רעייתו הנאמנה שתחיה הוא הכיר במוסד, שבו היא מילאה תפקיד אדמיניסטרטיבי. גם היא לקתה במחלת השתיקה ההרמטית, מה גם שתקופות שונות בחייהם הם התגוררו בחו"ל תחת כיסוי והיא ידעה במה עוסק בעלה.
הספר שלא ראה אור
בשעתו, כאשר
רפי איתן, מראשי המוסד לשעבר, חשף לקראת הבחירות לכנסת בראש רשימת הגמלאים, מבצע סודי של חטיפת קצין חיל האוויר הישראלי שביקש למסור מידע לשגרירות מצרים ברומא שבו נטל איתן חלק פעיל. בדרך חזרה לישראל נפח הקצין את נשמתו בנסיבות תמוהות ושנויות במחלוקת, ועד היום האמת לאמיתה לא יצאה לאור.
מאירי, שהיה האיש המרכזי באותה פעולה, רתח מזעם ואמר לי אז: "כדי לקבל מצביעים בקלפי ולרומם את עצמו הוא מוכר סודות מדינה. בושה וחרפה".
לפני כמה שנים, כאשר מאירי חגג את יום הולדתו ה-75, יעצו לו כמה מחבריו, ביניהם
יעקב נמרודי, ללכת בדרכם של כמה מראשי המוסד לשעבר ובכירים אחרים, ולהוציא ספר על חלקו בכמה פעולות מבצעיות שהיו חיוניות לבטחון המדינה. מאירי דיבר איתי על אפשרות שאכתוב את הספר בשיתוף עמו בהוצאת
מעריב, אך הוא לא קיבל אישור לכך מגורמי הביטחון המוסמכים.
אדם אחר היה יוצא אולי למאבק כדי שיוכל לפרסם ספר שיפאר את עצמו, אבל נחמיה קיבל זאת ברוח טובה ואמר לי: "לא נורא, אולי מוטב שאזרחי המדינה לא ידעו מה עשיתי ובאלה מצבים הייתי. לא כולם היו נקיים וסטריליים".
פעם פנה אליו עיתונאי זר וביקש לראיין אותו לסדרת כתבות על המוסד. מאירי סירב בתוקף וערך חקירה מקיפה כדי לדעת כיצד הגיע אליו.
כאשר הבאתי לו כשי ספר על תולדות המוסד, עילעל בו ואמר לי: "לא בטוח שאקרא אותו. מבצעים רבים לא כלולים בו ואני מניח שיש הגזמות ואי-דיוקים במבצעים אחרים".
עקרונות המוסד המקודשים בדמו
בתחום אחד בלבד היה מאירי מוכן להרחיב את הדיבור בהרצאות מרתקות שנשא בפני תלמידי בתי הספר העל-יסודיים על תקופת השואה שבה היה נער צעיר שאיבד את כל משפחתו וניהל מאבק הישרדות הרואי. ספק אם אלפי התלמידים ששמעו את הרצאותיו העלו על דעתם שלפניהם עומד אדם רב-מעללים בתחום הביטחוני שיכול היה להפרות את דמיונם. את מסע ההרצאות שלו החל נחמיה אחרי שפרש לגמלאות בפעם השנייה מתפקיד ניהולי בכיר ב
ידיעות אחרונות.
מאירי שימש למעשה כקצין הביטחון והמבצעים, והיה מעורב בשורה של "פרשות" פנימיות. עד יום מותו נצר אותן בליבו ולא חשף אותן. הסתבר שהעקרונות המקודשים של המוסד המשיכו לזרום בדמו של מאירי, והיו כאלה עם עוול בידם שיצאו מכך נשכרים מבלי שהיו ראויים לכך.
לא סלח לעצמו על "לילהאמר"
בתקופת עבודתו בידיעות אחרונות התיידדנו מאוד והזדמן לי להכיר מקרוב כמה מחבריו לנשק לשעבר, בעיקר חברו הקרוב ביותר חיים עילם. בהזדמנות מסוימת, כאשר התארחתי בביתו של עילם, נכח גם ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום. נושאים ביטחוניים שונים בלתי מסווגים עלו על הפרק. באקראי הוזכרה פרשת לילהאמר ונחמיה ניסה בפעם המי יודע כמה להכות על חטא שהוא היה שותף לו בשוגג כאחד ממפקדי הפעולה בגלל טעות.
פעולת הזיהוי הייתה חפוזה ולא מקצועית. האיש לא היה המבוקש סאלמה אלא מלצר בשם אחמד בושאקי. באחד הערבים, כאשר ירד בושאקי מאוטובוס סמוך לביתו, ניגשו אליו שני גברים ולעיני אשתו ההרה שהייתה לצידו ירו בו 14 כדורים מטווח קצר ונמלטו, מרבית חברי צוות החיסול, ביניהם הררי ומאירי, יצאו מיד את המדינה.
עדים שהיו עדים למעשה מיהרו לעדכן את המשטרה על זהות אחד הרכבים שהיו מעורבים בפעולה ולמחרת, כאשר באו סוכנים להחזיר את המכונית השכורה לסוכנות ההשכרה, הם נעצרו על-ידי שוטרים שהמתינו להם במקום. מאוחר יותר נעצרו בביתו של קצין הביטחון של שגרירות ישראל שני חשודים נוספים מחוליית החיסול שזוהו כסוכנים של המוסד.
"פרשת לילהאמר" זיעזעה את ישראל כולה ואת הצמרת הביטחונית בפרט. התוצאה המיידית של כשלון הפעולה הייתה החלטה של ראש הממשלה
גולדה מאיר להורות על הפסקת מבצע זעם האל.
הררי הגיש את התפטרותו כמפקד קיסריה, אך ראש המוסד דאז
צבי זמיר וראש הממשלה מאיר סירבו לקבל את התפטרותו וגיבו אותו, אך כעבור זמן פרש מהמוסד. מאירי מילא את מקומו תקופה מסוימת ואחר כך פרש אף הוא. פרשה זו נחשבה לכישלון המבצעי היחיד של נחמיה מאירי ושנים רבות הוא לא סלח לעצמו.
נחמיה בצל פרשת יוסל'ה שוחמכר
למרות הקשיחות שהפגין מאירי כלפי חוץ וחוסנו הגופני והנפשי שהיו כרטיס הביקור של מקצועו הייחודי, מטבעו הוא היה אדם רגיש ואיש חברה להתרועע.
על פרשה אחרת שבה היה מעורב בעת שירותו במוסד הירבה בכל זאת מאירי לספר בהרחבה יתרה. היה זה המבצע להחזרת הילד יוסל'ה שוחמכר שנחטף על-ידי סבו החרדי תושב
מאה שערים שלא היה מרוצה מהחינוך החילוני שהעניקו לו בתו החוזרת בשאלה וחתנו. הילד הוברח לחו"ל על-ידי חוגים חרדים קיצוניים וראש הממשלה דאז
דוד בן-גוריון הטיל על המוסד לאתרו בכל מחיר בגלל ההדים הרחבים שעוררה הפרשה במדינה.
בצניעות אומר שחשפתי לראשונה את הפרשה בידיעות אחרונות. המשך הטיפול בפרשה עבר לידי כתב העיתון יחזקאל אדירם שהתגורר בחולון בשכנות למשפחת שוחמכר. בהדרגה היכתה הפרשה גלים ועוררה זעם רב בקרב הציבור החילוני במדינה וגם הציבור המסורתי. בכל כלי התקשורת נשאלה שאלה שהפכה למטבע לשון: "איפה יוסל'ה?".
מאירי פיקד על הפעולה המסועפת שהתנהלה בניו-יורק ובפריס תוך שימוש באמצעים מתוחכמים. בשלב מסוים של החיפושים נאלץ מאירי להתחפש לרב ובשלב אחר חקר חקירת שתי וערב רב קיצוני שלא חדל לקלל את אנשי המוסד שנטלו חלק במבצע. בסופו של דבר אותר יוסל'ה והוחזר ארצה והמדינה חגגה. המעורבים בחטיפתו של הילד נתנו את הדין.
נחמיה, שנותר אז בצל, כמו בכל תקופת המבצעים, אמר לי באחת ההזדמנויות: "למרות ההוצאות הכספיות האדירות והמאמצים הרבים שהקדשנו לפרשה זו, הכל היה כדאי".
עשה ולא דיבר - והלך לעולמו
מצב בריאותו היה מעורער במרוצת השנים והוא עבר שורה של ניתוחים וטיפולים רפואיים ולא פעם היה על סף המוות אך שרד. לפני כמה ימים נפטר חברי מאירי, אחרי שמערכות גופו קרסו והוא נכנע לאחר מאבק עיקש. בהלווייתו השתתפו, בין השאר, כמה מוותיקי המוסד שנותרו בחיים וחברים אחרים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.
נחמיה מאירי ז"ל נטל עמו לקבר סודות ביטחוניים רבים על מבצעים עלומים שהבטיחו את המשך קיומה של המדינה. הוא היה מאלה שעושים ולא מדברים. מספרם של האנשים מסוגו אינו רב. שלום לעפרו.
