הכישלון של מפלגת העבודה בראשות
שלי יחימוביץ' מוכיח לנו שוב ושוב, שלהיות מחוקק מצטיין שזוכה בצדק לסיקור נרחב ואוהד בכלי התקשורת, אינו מבטיח הובלה מנצחת בבחירות לכנסת. אל מול המתחרים הכריזמטיים שבורכו בסקס אפיל ובכריזמה, שמרתקת את הבוחרים הרבה יותר מחקיקה פרלמנטארית, צריך עוד משהו. הציבור שבחר ביאיר לפיד התלהב גם מהילת הכוכבות והאבק שהיא מפזרת. האבק שמעלים החוקים של שלי בכנסת, במקרה הטוב, מגרה את האף של בוחרי יאיר וגורם להם להתעטש.
לשלי אין את המשהו הנוסף. ליאיר יש. הוא מודע ליש הזה. הוא עשה בו שימוש חכם ומניפולטיבי אל מול אותו קהל שהצביע לו בשלט הטלוויזיה עד לפני כשנה. הקהל לחץ על כפתור "אישיות כובשת וטובת מראה" ולא על כפתור "מצע, אידיאולוגיה וניסיון ציבורי מוכח".
יחימוביץ' אחרת
העולם הדמוקרטי מתמודד תמיד עם אותה דילמה. את זה יודע כל ילד שטרם הגיע אפילו לגיל שמעניק לו
זכות הצבעה. שלי יודעת את זה ובכל זאת בחרה לצאת נגד האמת הבסיסית המניעה את התנהלותה הטבעית. המצע הכלכלי-חברתי שלה, נישא בגאון על כנפי המחאה החברתית אך לא התרומם לגבהים המיוחלים.
שלי בחרה לקדם את מצעה החשוב והרלוונטי באמצעות שלי אחרת. רכה, נחמדה ואימהית. הדמות החדשה שתפרו לה יועציה או שהיא יצרה במו ידיה הייתה פתטית ולא משכנעת. פיצול אישיות מלאכותי ומתוזמן לנסיבות מיוחדות ואינטרסנטיות מאבד מאמינותו ומעורר דחייה וחמלה. למה שלי פחדה מעצמה ומדמותה האמיתית והזכורה לטוב. למה להיכנע לתכתיבי אופנה שחולפים עם הרוח. צריך אומץ לב וכוח עמידה בלתי נדלה כדי לצאת נגד הזרם והעדר הציבורי. כחברת כנסת היו בה תכונות אלו. כראש מפלגה היא איבדה אותן.
שלי יחימוביץ' מיתגה את עצמה ובצדק כחברת כנסת מצטיינת בכל אמת-מידה. המיתוג המחמיא הזה לא הספיק לה. שימורו ותחזוקו מחייבים עבודה סיזיפית לאורך זמן. קשה להסתפק בכותרות ובסקרים מחמיאים. הדרך להנהגה קורצת ולוחצת. אין יותר טבעי מזה במיוחד במגרש המשחקים הפוליטי-מפלגתי.
שלי שמכירים
שלי הגיעה לפסגה המפלגתית. היא רצתה לכבוש את הפסגה הלאומית בטרם הבשילה. היה לה סיכוי לכבוש את יעדה המוצהר, לא לראשות הממשלה אלא ליותר מנדטים ממה שקיבלה מפלגתה. זה היה אפשרי, אילו הייתה נאמנה לאופייה האמיתי והמוכר. לסגנונה הלוחמני, העיקש, המטיף והמוכיח בלי משוא פנים ומורא.
במילים אחרות: לא להשקיע מאמצים מיותרים בלהיות נחמדה, מקובלת, עוברת מסך, מעוררת אמפתיה, מחבקת, מנשקת, מבשלת ומקפיאה מאכלים בקופסאות. הזהות המגדרית לא מחייבת להתיישר לפי תכתיבים אופנתיים, שהם לא יותר מאוויר חם חסר משמעות ותוחלת. במקרה של שלי, זה לא פשוט לצאת נגד המגמה.
נתוני הפתיחה שלה לא מלהיבים ומעודדים. אין לה מראה מצודד. רחוק מזה. אין בה שום אטרקטיביות, חיוכה מאולץ, היא לא עוברת מסך, מלתחת הבגדים שלה מיושנת וזקנה, דיבורה מעצבן ומזכיר מורה בבית ספר יסודי, היא לא נואמת דגולה ומרתקת, היא יוצרת רתיעה על גבול הדחייה, החצנת האימהות שלה אל מול המצלמות לא ריככה את דמותה הקיפודית. קווי המתאר הללו, כפי שניבטו אל הציבור הבהילו אותה ואת יועציה והוציאו את האוויר ממפרשי ביטחונה העצמי שעשוי ללא חת.
בצלמה ובדמותה
לא בחרתי בשלי כמו שלא בחרתי באף אחד אחר. מימשתי את זכותי לא לבחור. אבחר בה בפעם הבאה, אם תחזיק באותו מצע חברתי, כלכלי ומדיני שאני מאמין בו, בתנאי, שתוביל את המפלגה בצלמה ובדמותה הידועה, הלוחמת, המסורה, העקשנית והלא נחמדה. גם לאנטיפטים יש מקום בהנהגה הלאומית.
אורך החיים של סימפטיה מזויפת הוא קצר. ההיסטוריה זוכרת טוב יותר את אלו שעשו למען הציבור ששלח אותם לייצג אותו בפרלמנט ופחות את אלו שהתעלקו עלינו בנחמדות מאוסה ודביקה במסע הבחירות. יש לי געגוע לכאלו מנהיגים שנשכחו. נמאס מהכוכבים לשעה קלה או לקדנציה. אני מצביע לפועל השחור והיעיל ולא למנהל המלוקק שעושה עלינו סיבוב כי נמאס לו מהג'וב הנוכחי ובא לו לחדש ולהתרענן. לא אצלי ולא על חשבוני.
