בפברואר 1966, כשמלאו ל
מעריב 18 שנה, נערך במערכת העיתון רב-שיח שעסק, בין היתר, בסוגיה "החיוב והשלילה בעיתוני ישראל". מסביב לשולחן הצטופפו בכירי מעריב, שהיה אז בשיא כוחו כעיתון הנפוץ ביותר במדינה, ולצדם גם אישים בכירים אחרים, ביניהם
גולדה מאיר, יגאל ידין,
זאב שרף ושמואל תמיר.
שלום רוזנפלד, מבכירי העיתון, דיבר בדיון על שני מונחים שמצא ברישומים שהותיר ד"ר עזריאל קרליבך: "המצפון הציוני" ו"המצפון העיתונאי". רוזנפלד בחר בשני המצפונים הללו כדי להציג את התלבטותו של העיתונאי הישראלי באותן שנים. "לעתים קרובות אנו נקלעים לקונפליקטים בין המצפון הציוני והמצפון העיתונאי", אמר רוזנפלד. לדבריו, בכל הקשור לענייני ביטחון, ברוב המקרים צריך המצפון הציוני לגבור על המצפון העיתונאי.
"הצרה היא שרוצים שנכניע את מצפוננו העיתונאי לעתים קרובות מדי", הוסיף רוזנפלד, "ומעל הבמה הגבוהה של אנשי השלטון נראים לעתים כל מיני עניינים כ'מכריעים' או כ'הרי גורל', ורוצים שגם אנו נהיה שותפים להרגשה זו, גם אם אנחנו חולקים עליה. במקרה כזה אני אומר: סטופ. תפקידו של העיתונאי אינו כזה. יש לו זווית ראייה משלו [במקרה של שלום רוזנפלד זו הייתה "זווית חדה", כשם אחד מספריו]. "יש גבול מסוים להכנעת המצפון העיתונאי. מעבר לגבול זה חייב העיתונאי להיכנע אך ורק למצפונו העיתונאי, כי זוהי הפונקציה המיוחדת שלו בחברה".
המשפטים הללו, שהציגו את תמצית תפיסתו של רוזנפלד, הם אולי הביטוי החד ביותר לגישה שרווחה בקרב העיתונאים בני דורו. הם ראו את עצמם, ובצדק, כחלק בלתי נפרד מהאליטה שהובילה את המהפכה הציונית והמאבק למדינה, אבל במקביל הבינו היטב את תפקידו של העיתונאי בחברה דמוקרטית.
בענייני ביטחון, וגם בסוגיות שנגעו לעלייה מארצות מצוקה, פעם בלבם בעיקר המצפון הציוני והם נעתרו לפניות שלא לפרסם בכלל, או להביא לציבור רק מה שהממשלה ביקשה. אבל במכלול הנושאים האחרים ניצח "המצפון העיתונאי": הם חיפשו במרץ את הידיעות הבלעדיות, ביקשו לחשוף עוולות ומעשי שחיתות, וגם לא חששו למתוח ביקורת נוקבת על הממשלה, על מדיניותה ועל ראש הממשלה.
אין כמו סיפור חייו של רוזנפלד כדי להסביר את הנסיבות ההיסטוריות שבהן התעצב השילוב הזה בין המצפון הציוני למצפון העיתונאי. הוא נולד בשנת 1914 בעיירה טורצ'ין בפלך ווהלין בפולין, היום באוקראינה. בגיל 20 עלה ארצה והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל החל בעבודתו העיתונאית. תחילה למד את מקצוע הדפוס, ועמד לראשונה בין מכונות העופרת שילוו אותו עוד עשורים רבים. לאחר זמן קצר החל בכתיבה ובעריכה בעיתוני התנועה הרביזיוניסטית "הירדן" ו"המשקיף".
כחבר בית"ר עלה לראש-פינה, והיה שם מפקד פלוגת בית"ר בגליל-העליון. שלושה מאנשי הפלוגה הזו היו אלה שיצאו להטיל רימון על אוטובוס ערבי כחלק משבירת מדיניות ההבלגה של הנהגת היישוב על הטרור הערבי. אחד מהם, שלמה בן-יוסף, נתפס, הועמד לדין והיה לראשון עולי הגרדום.
רוזנפלד נשלח לאחר אירוע זה על-ידי בית"ר לפולין. שם, בקרקוב, גויס לערוך את עיתון התנועה ועבד לצדו של יוחנן בדר, לימים חבר-כנסת. כעבור שנים תיאר בדר את רוזנפלד באותה תקופה: "הוא היה יפה, רענן, מבריק, מוכשר, אידיאליסט ומעשי גם יחד". באוגוסט 1939, חודש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, שב ארצה. "יש מי שהשואה רודפת אותו משום שהיה בשואה", אמר פעם, "ויש מי שהשואה רודפת אותו מפני שלא עבר אותה".
בעשור הבא המשיך לכתוב, הן ב
ידיעות אחרונות והן ב"המשקיף", וכמו עיתונאים אחרים בעיתון זה, השלטון הבריטי שם עליו עין, ובשנת 1947 מצא עצמו למשך חודשים אחדים במחנה המעצר בלטרון.
ב-1948 מצא עצמו רוזנפלד שלוש פעמים ליד ערש הלידה. הפעם הראשונה הייתה כמובן הכרזת העצמאות והקמת המדינה, אבל היו גם שתי לידות אחרות שבהן היה מעורב, של שני עיתונים חדשים שבאו לעולם ב-1948. בפברואר אותה שנה נמנה עם צוות המייסדים שפרש מידיעות אחרונות בראשות עזריאל קרליבך והקים את מעריב. הוא היסס תחילה ליטול חלק במה שיכונה לימים "הפוטש", אבל לבסוף שוכנע להצטרף. בארכיונו, שהועבר על-ידי המשפחה למשמרת בספרייה הלאומית, ניתן למצוא רישומים על גבי ניירות ומפיות של תכנון העיתון, עיצובו, והמדורים - אז קראו לזה "מדורות".
האירוע השני, באוקטובר אותה שנה, היה הקמתו של "חירות", היומון של המפלגה החדשה בשם זה, שהקימו מנחם בגין ויוצאי אצ"ל. עורך העיתון היה יוחנן בדר, וסגנו שלום רוזנפלד. בעת הקמת "חירות" הצביע רוזנפלד על הקונפליקט המובנה בתוך המונח "עיתון מפלגתי": עיתון מבקש לעורר עניין ולגרום לאנשים לקרוא בו; מפלגה מעוניינת לקדם את עצמה, ולעתים קרובות בעיקר את מנהיגיה.
רוזנפלד ניסה להסביר לראשי המפלגה כיצד ניתן ליצור עיתון שיצליח לעורר עניין ותהודה גם מעבר לחוג המשוכנעים ממילא. כלשונו, "לחומר התעמולתי המתפרסם בעיתון יש ערך רק אם הוא נקרא, וכדי שהעיתון ייקרא יש צורך להגביל את כמויות התעמולה, ולספק לקורא ראשית כל עיתון טוב, אותו ירצה לקרוא".
אבל כמו בכל העיתונים המפלגתיים, גם ב"חירות" ההסבר הזה לא נקלט על-ידי הפוליטיקאים. הם, כדרכם, העדיפו למלא את העמודים הראשונים בסדינים אפורים של תמלילי נאומיהם.
לאחר זמן קצר העביר רוזנפלד שוב את מוקד פעילותו למעריב, אך ב"חירות" ניכרו גם לאחר לכתו טביעות אצבעותיו, בין היתר במדור "רשות הדיבור ליריב", שהופיע בקביעות בעמ' 2, ובו נכללו ציטוטים ממאמרים מעיתוני מפלגות אחרות. מתחת לשם המדור הופיע המוטו, ציטוט מוכר של וולטר: "אינני מסכים לשום מלה שאמרת, אולם אני מוכן להיהרג על זכותך לומר זאת".
במעריב בילה שנים ארוכות בבירה, ככתב בכנסת מאז הקמתה וכראש הסניף בירושלים, ובמקביל כתב מאמרים ומדורים אישיים. באמצע שנות ה-50 סיקר את משפט קסטנר ומיד עם מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, שקבע שקסטנר "מכר את נפשו לשטן", הוציא לאור את ספרו "תיק פלילי 124", שתיעד את המשפט.
חבריו הרביזיוניסטים לא רוו נחת מהספר, כיוון שלטענתם לא הבליט די הצורך את חטאי ההנהגה הציונית בנוגע לגורלם של יהודי הונגריה, אבל גם הם הודו שרוזנפלד היטיב להביא את סיפור האירועים בימי השואה באופן שהפך את הספר למסמך היסטורי מעמיק ואיכותי - וגם לרב-מכר. ככתב בכנסת גם נמצא סמוך לאולם המליאה באוקטובר 1957, כאשר רימון יד הוטל מהיציע ופצע את בן-גוריון וכמה שרים.
כמו מרבית עמיתיו הבכירים ידע לשמור בדרך כלל על האיזון בין קרבה יתרה למקבלי ההחלטות - שהרי מהם, מאנשי הצמרת, הגיע למעריב חלק ניכר מהמידע שהקנה לעיתון את מעמדו הרם באותן שנים - לבין היכולת למתוח עליהם גם ביקורת נוקבת.
על מעמדו ומידת קרבתו לראשי המדינה תעיד, למשל, העובדה שבמאי 1967, בימי ההמתנה ערב מלחמת ששת-הימים, פנה אליו איסר הראל, שרק שנים אחדות קודם לכן סיים את תפקידו כממונה על שירותי הביטחון, בבקשה שיסייע למשימה לאומית. הראל ביקש ממנו לנצל את קשריו ההדוקים עם בכירי השלטון כדי לסייע להקמת ממשלת אחדות לאומית, לנוכח האיום הביטחוני על המדינה.
רוזנפלד מילא שורה של תפקידים בכירים בעיתון, עד שמונה ב-1974 לעורכו של מעריב, תפקיד שבו כיהן שש שנים. במהלך השנים הללו ליוו העיתון ועורכו את המהפך הפוליטי של 1977, ואחר-כך את ביקור סאדאת בירושלים ואת השיחות עם המצרים, שהגיעו לשיאן בחתימת חוזה השלום בוושינגטון. "ישבתי, רשמתי שלום", הייתה הכותרת הראשית לדיווחו מן הטקס בבית-הלבן. באמצע 1980 העביר את שרביט העורך לשמואל שניצר.
היו אלה השנים שבהן החל מעמדו של מעריב להיחלש, ויריבו ידיעות אחרונות הלך והתגבר והתקרב לתפוס את הבכורה בשוק העיתונות. שם, בעיתון האחר, קראו טוב יותר את המפה והיטיבו לזהות את השינויים החברתיים שחלו בישראל. ההישגים העיתונאיים העצומים של מעריב בשנות ה-50 וה-60 לא הבטיחו הצלחה בעשורים הבאים, כי בסופו של דבר אין דבר ישן יותר מהעיתון של אתמול, ויש צורך בהתחדשות ובערנות מתמדת.
אבל תרומתו של רוזנפלד לעולם התקשורת לא הסתיימה כאשר עזב את תפקיד העורך. הוא המשיך לכתוב, וב-1983 ייסד את הקתדרה ללימודי עיתונות באוניברסיטת תל אביב. הייתה זו תוכנית אקדמית ראשונה בישראל להכשרת עיתונאים. כדי להתמודד עם האתגרים והבעיות שמציבה התקופה לפנינו, אמר אז, נדרש העיתונאי לא רק ליכולת אינטלקטואלית, למחויבות עמוקה ולרמה מוסרית גבוהה - אלא גם להשכלה רחבה ולכישורים מקצועיים. אחר-כך ייסד גם את המכון לחקר העיתונות היהודית באוניברסיטת תל אביב.
ב-1986 הוענק לו פרס ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שתחום התקשורת נכלל בקטיגוריות הפרס היוקרתי ביותר בישראל. הענקת הפרס הייתה ביטוי לא רק להכרה במרכזיות התקשורת בחיים הציבוריים, אלא גם בתרומתו ארוכת השנים של רוזנפלד למקצוע העיתונאי ולאיכותו של השיח הציבורי בישראל.
עולמו התרבותי של רוזנפלד - כמו של רבים מעיתונאי אותו דור - היה רחב ועמוק מעולמם של מרבית אנשי תקשורת בדורות שבאו אחריו. התעניינותו והידע העמוק שלו בהיסטוריה, למשל, באו לביטוי הן במאמריו הפובליציסטיים והן במדור שכתב לאחר פרישתו מעריכת העיתון, "מן המגירה ומן המדף". במדור הזה דלה ופירסם פנינים מעיתונים, ממחקרים ומספרים.
לפעמים היה מתחקה שם אחר מקורם של ביטויים. נוכחתי בכך פעם אחת בעצמי, כאשר ככתב בוושינגטון התבקשתי על-ידיו לגלות את מקורו של פתגם שנכלל בנאומו של הנשיא ג'ימי קרטר. "אלוהים מטיל עול על האדם - אך גם מעניק לו כתפיים לשאת את העול", אמר קרטר, וציין כי מדובר בפתגם ביידיש. שלום חובב הבילוש הלשוני חיפש וחיפש, אך לא הצליח לאתר בשום מקום את הפתגם הזה. הוא גייס אותי למשימה: לפנות לכותב הנאומים של הנשיא כדי לגלות מה היה מקור הפתגם.
אין פלא כמובן שפתגם ביידיש סיקרן אותו במיוחד. "ליידיש יש לי יחס מיוחד", כתב רוזנפלד, "ממש אהבה חושנית. אני רואה בה נכס תרבותי עצום של עמנו. עם ישראל לא קפץ היישר מיהושע בו-נון למדינת ישראל [זו כמובן עקיצה לעברו של
דוד בן-גוריון]. אסור לוותר על מה שהיה באמצע, על אלפי יצירות נפלאות בפרוזה, שירה והגות שנכתבו באלף שנות קיומה של תרבות היידיש".
הוא גם כתב בשפה זו - לפני מלחמת העולם השנייה ככתב בפלשתינה של "מאמנט" היהודי שראה אור בוורשה, ואחר-כך במשך שנים ככתב בישראל של ה"פוורווערטס", היומון היידי שראה אור בניו-יורק. גולת הכותרת של פעילותו בתחום זה הייתה ייסודו של פרס מאנגר ליצירות ביידיש, על-שם המשורר איציק מאנגר.
אך לא רק לשון היידיש העסיקה וריתקה אותו. גם העברית, כמובן. הייתה לו אוזן חדה למלים ועט שנון, שבאו לביטוי במדוריו הפופולריים, תחילה "קראתי - רשמתי" ואחר-כך "זווית חדה". הוא קטל באחד ממאמריו על השפה העיתונאית "צירופי לשון שגרתיים החושפים דלות משוועת בשליטה במכמני השפה או עצלות של מחשבה מצד הכותב [...] למרבה הצער מצויים בתוך ציבור העיתונאים, בצד אמני ביטוי, גם עיתונאים המצטיינים בשילוב הרה-סכנות של בורות ושל זלזול. שילוב זה מוליד בעיתונים שיממון, עיוותים, רדידות ואף עבריינות לשונית".
ההומור שלו, ובעיקר חידודי הלשון, היו מוכרים היטב לא רק לקוראי מעריב, אלא גם למאזיני הרדיו, הודות לתוכנית ההומור והסאטירה "שלושה בסירה אחת" ששודרה בקול-ישראל בסוף שנות ה-50. רוזנפלד היה חבר צוות קבוע בתוכנית לצד דן בן-אמוץ, רות בונדי, גבריאל צפרוני ואחרים. הדברים שהושמעו שם הכעיסו לא אחת את ראש הממשלה בן-גוריון ואישים בצמרת. כמה מחידודיו הלשוניים ייראו היום לקורא מעט ארכאיים. אכן, זה היה דור אחר. השנים חלפו, ההומור השתנה.
הטכנולוגיה, התרבות, הקצב, השפה - כולם השתנו מאז לבלי הכר. אבל למרות זאת כדאי לקרוא דברים שכתב לפני קרוב לשלושה עשורים על הבעיות שהעיתונות נדרשת להתמודד עימן: חופש העיתונות מול זכות היחיד לפרטיות ולשם טוב, ניסיונות של תאגידי ענק כלכליים להשפיע על תכנים, וגם מגמת הריכוזיות של כלי התקשורת בידי אילי הון וסכנתה לחופש העיתונות.
ללמדנו ששלום רוזנפלד היה אומנם עיתונאי מדור אחר, אבל הבעיות הניצבות לפתחה של התקשורת לא השתנו. הן רק התעצמו.
הדברים נאמרו בערב עיון שנערך בספרייה הלאומית בגבעת-רם בירושלים ב-28 בינואר 2013, לרגל הפקדת ארכיונו של שלום רוזנפלד.
רשימות קשורות:
- הסכנה
אורבת מבפנים
- זו לא הייתה
כותרת שגרתית
- הזעם
התפרץ בכתיבה
- אבל גם
רבין לא ידע
-
החטא ועונשו 