הדבר הראשון שאני זוכר מהחיים שלי זה מזמן, ואז הייתי מת. הכול היה לבן, כל העולם. שכבתי במיטה לבנה, מכוסה בסדין לבן, בחדר לבן עם תקרה לבנה.
ראיתי אישה אחת לבושה לבן שדיברה עם רופא, שאמר לה, "שקט, לא לדבר. לילד יש דיפטריה, הוא בקושי נושם. כל רגע הילד יכול למות."
פתאום נשמע קול חזק שהפריע לדברים של הרופא. מיד הכרתי את הקול. היה זה אפורי, החמור שלי. הוא לא עזב אותי מהתחלה, והיה על יד החלון, נוער בקול.
התאמצתי לנשום ואז ראיתי איך אני מת. יצא לי כזה אוויר מהגרון ועשה מין צלחת גדולה באוויר מעלי. הצלחת הייתה לבנה ושקופה. ידעתי שזו הנשמה שלי שיוצאת החוצה לאט-לאט. הנשמה שלי הסתובבה באוויר חצי שקופה. הרגשתי שכאשר הנשמה תגמור להסתובב היא תעלה למעלה ואני אהיה מת. יותר אני לא זוכר, כי הייתי כבר מת. אני בכלל לא זוכר איך התעוררתי ואיך הייתי עוד פעם חי, אבל מה שהכי חשוב, שאחר כך הייתי חי באמת-באמת.
היה נורא טוב להיות חי אחרי הדיפטריה. ככה זה, תמיד טוב להיות חי אחרי שמתים. נשארתי במיטה הלבנה בחדר הלבן, יכולתי לנשום וסבתא נורא פינקה אותי. סבתא אמרה שכאילו נולדתי עוד פעם. היא הכינה גלידה במיוחד בשבילי, בפריג´ידר, והאכילה אותי.
"תאכל מיין קינד," )תאכל ילד שלי( אמרה סבתא, "דברים קרים זה טוב בשבילך. בצהריים אביא לך עוד גלידה בטעם תות, כמו שאתה אוהב."
אולי לא תאמינו, אבל לסבא ולסבתא היה פריג´ידר אמיתי, שעשו אותו באמריקה בבית חרושת שנקרא פריג´ידר. ואיך הגיע הפריג´ידר לסבא וסבתא? הו, זה סיפור ארוך שמגיע למכסיקו. ולמה מכסיקו? עוד תבינו אחר כך.
קוראים לי מנוח, וזה שם מהתנ"ך. אתם מכירים עוד ילד שקוראים לו מנוח? אני לא. אני לא מבין את ההורים שלי. מהם הם חשבו? שיהיה להם נכד דומה לשמשון הגיבור? וחוץ מזה, מנוח היה אבא של שמשון ולא שמשון. אני רואה שאתם מבולבלים. גם אני. אבל לא חשוב, העיקר שברור שקיבלתי שם מיוחד מהתנ"ך. אבל עליכם לדעת שאף אחד לא קורא לי מנוח, וכולם קוראים לי מנו. גם לאחי הקטן יש שם מהתנ"ך, עמוס, אבל זה שם לגמרי נורמאלי, לא מיוחד כמו מנוח, ויש עוד הרבה עמוסים. עמוס, אם אתם לא זוכרים, היה הנביא הזה שאמר כי הוא בכלל לא נביא אלא בוקר ובולס שקמים.
אבל כל זה לא חשוב, ואני רוצה לספר לכם על החיים במושב.
אצלנו במושב היו מעט מים שהגיעו משלוש בארות — הבאר האפורה, הבאר האדומה והבאר הלבנה. את השמות קיבלו הבארות בגלל הצבע של דלתות הברזל שכיסו אותן. המים שיצאו מהבארות הספיקו להשקות רק חלק מהשדות. חוץ מהשדות היו כמה משקים ובהם גם מעט גפנים. בוואדי אל כביר, הוואדי הגדול. בזמן הגשמים זרמו מים רבים שנאגמו בסכר שהסוכנות בנתה. המים זרמו בתעלות והציפו חלק מהבקעה.
באותה בקעה נטעו עצי זית שגדלו יפה. הזיתים היו שייכים לכל המושב. לכן כולם היו שותפים בעיבוד הזיתים, בחריש ביניהם ובגיזום, וגם במסיק הזיתים. את הזיתים היו מחלקים שווה בשווה לכולם, גם למשפחה של שלום המורה וגם למזכיר. לכולם. אם היו נשארים כמה פחי זיתים, אבא היה לוקח אותם לבית הבד בסולֶם, והיו מפיקים מהזיתים שמן זית טעים. חוץ מהזיתים היו גם עצי תאנים ומי שרצה בא לקטוף. אמא נורא אהבה תאנים, אז הייתי קוטף ומביא לה. "תאנים דבש," הייתה אמא אומרת, "תענוג. מפירות ארצנו, משבעת המינים. טעם של ארץ ישראל לאכול אותן."
המושב שלנו היה מושב של פלחה ושל רפתות לחלב. בפלחה גידלו חיטה, תירס, וגם חימצה, שזה חומוס. החציר והקש מהחיטה היו מאכל לפרות וגם התירס, הגרעינים והירק.
לכל משק היו שתיים או שלוש פרות חולבות וכמה מבכירות ועגלות. את העגלים לא גידלו והם נמכרו לבשר. הפרות געו ובכו כשלקחו להן את העגלים. זה היה עצוב ולא צודק, אבל ככה זה. על יד הגורן הייתה הפריִיה, המקום שבו הפר הגדול והמפחיד היה מרביע את הפרות. לפר הזה היה חדר מבטון וחצר עם גדר חזקה מצנורות ברזל. כאשר הפרות היו דורשות היו מביאים אותן אל הפר והוא היה עולה עליהן ומרביע. הילדים נהגו לבוא ולהסתכל מה עושה הפר. זה נראה להם מוזר איך פתאום איברו תופח ומתארך, ואיך הוא עולה ברגליו הקדמיות על הפרה. מה שהיה מוזר עוד יותר, איך שהפרה נענתה לו ופתחה את רגליה, ואז גופו הגדול נע קדימה ואחורה.
בין הילדים היו דיבורים שככה זה גם עם האנשים. ככה זה כשאבא ואמא רוצים ילדים. כולם ידעו. קצת גיחכו, אבל לא אהבו לדבר על זה, כי ידעו שזה גס ולא יפה. וההורים שלנו? הם בטח אחרת ממה שאצל הפר והפרה.
