לאחרונה נדרשה כבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל לסוגייה, מתי יוכר מפיץ כמפיץ בלעדי. במקרה שנדון בפסק הדין שימשה התובעת, במשך כארבע שנים, כמפיצה בישראל של סיגרים קובנים המשווקים על-ידי הנתבעת. בין הצדדים לא נערך חוזה מחייב, המגדיר את אופי הקשר ואת דרכי סיומו אלא רק נוהלו חילופי מכתבים.
התובעת טענה, כי הנתבעת הפרה את חוזה ההפצה הבלעדי עימה, בכך שחתמה על חוזה הפצה בלעדי עם גורם זר. מנגד טענה הנתבעת, כי מעולם לא ניתנה לתובעת בלעדיות הפצה בישראל.
העדר חוזה מחייב בכתב, חייב את כבוד השופטת לבחון את מסכת ההתכתבויות בין הצדדים, בכדי לחשוף את אומד דעתם ביחס לאופי הקשר בינהם.
כבוד השופטת קבעה כי הקשר בין הצדדים היה של ספק ומפיץ יחיד. זאת לאור הלכה שנקבעה זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון, כי קיים הבדל ממשי בין זכות ההפצה לבין הזכות להפצה בלעדית.
הזכות לבלעדיות בהפצה מטילה על הצדדים מחויבות רבה לצד היתרונות הגלומים בה. ספק המעניק בלעדיות למפיץ מסוים מוותר על חירות ההתקשרות שלו, ואילו המפיץ הבלעדי מחויב לדאוג לפיתוח השוק של מוצרי הספק.
על שני הצדדים מוטלת במקרה זה חובה מוגברת לנהוג בתום לב ובאמון זה כלפי זה. לאור אופייה המיוחד של הסוכנות הבלעדית לא ימהר בית המשפט לקבוע כי מפיץ הפועל לבדו בשוק הינו מפיץ בלעדי.
בפסק הדין הנדון בחנה כבוד השופטת את אופי הקשר בין הספק (הנתבע) למפיץ (התובע) בכדי לקבוע האם נרקמו בין הצדדים יחסי הפצה בלעדיים.
בין היתר נבחנו: מרחב הפעילות והאחריות של המפיץ בשוק, היקף שיתוף הפעולה בין הספק למפיץ ועמידת הצדדים בחובות האמון ותום הלב. כבוד השופטת סקרה את אופי הקשר בין הספק למפיץ לאורך תקופת התקשרותם, מחד, קשר זה נמשך תקופה ארוכה יחסית (ארבע שנים) במהלכה ביצע המפיץ פעולות שיווק ופרסום, דיווח לספק על מצב השוק וניהל מגעים עם הרשויות המתאימות להשגת אישורי יבוא, בנוסף הספק לא העניק זכויות הפצה בישראל למפיץ אחר מלבד המפיץ (התובע).
אולם מאידך, נמצאו עדויות רבות לחוסר שביעות רצון הספק מפעילות המפיץ, בתחומי ניהול מערכת השיווק, כמו גם מאופן אחזקת המוצרים, עדויות אלו אינן עולות בקנה אחד עם כוונה להעניק הפצה בלעדית.
הנקודה המרכזית אשר מובילה את כבוד השופטת לפסיקה, כי בין הצדדים לא נקשרו יחסי הפצה בלעדיים הינה הליקויים האתיים בהתנהגות המפיץ.
כפי שצוין לעיל, קשרי הבלעדיות מחייבים דרגת תום לב ואמון גבוהה בין הצדדים. במקרה הנדון, המפיץ (התובע) נהג כלפי הספק (הנתבע) בחוסר תום לב והפר את אמונו, בין היתר, בכך שפעל לרישום חברה בישראל אשר שמה זהה לשם הספק ובכך למעשה ביצע כנגד הספק עוולה של "גניבת עין". בנוסף, איים המפיץ על הספק כי במידה ולא תוענק לו זכות הפצה בלעדית יפעל לביטול אישורי היבוא של המוצר אל ישראל ובכך ימנע מן הספק לשווק את מוצריו בישראל. כבוד השופטת קבעה כי התנהגותו המקצועית והאתית של המפיץ אינה מתיישבת עם הזכות להפצה בלעדית.
______________________
- ראה ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם, מב (3) 114
