ביום ה' השבוע, נר שלישי של חנוכה, יכריע מרכז הליכוד לא בעד או נגד צירוף העבודה לקואליציה, כמו בעד תוכנית ההינתקות או נגדה. אותו מרכז כבר דחה כידוע את התוכנית, מה שלא הפריע לו לשרון להיות בשלו, לקדם אותה בניגוד לדעת תנועתו, באופן הבלתי-דמוקרטי שאפשר להעלות על הדעת. והנה אותו מרכז מתכנס שוב להכרעה, לאחר תרגיליו הפוליטיים הנלוזים של ראש הממשלה, שאמנם כיבו את הלפיד של "שינוי", אבל השאירו ב"קואליציה" מפלגה אחת בלבד - הליכוד.
הכל משועבד היום למען הגשמת חזונו של אריאל שרון, חזון בלהות שאפילו יצחק רבין המנוח, כעדותו של טריה לארסן הנורווגי, לא העיז להעלותו על דל שפתיו - חיסול "כיבוש הישראלי" וכינון "מדינה פלשתינית". בשנה הבאה רוצה שרון, שאף לא יהודי אחד ואף לא התנחלות אחת ישארו בחבל עזה ובצפון שומרון. חבלי מולדת שיהיו מחוץ לתחום ליהודים! זה גם מה שרוצים, כמובן, אירגוני הטרור הפלשתיניים.
בכך תתחיל מדינת ישראל, תחת הנהגתו של שרון, בצעידתה אחורנית אל קווי האבדון של 67', שמהם השתחררנו במלחמת ששת הימים.
לצורך זה צריך שרון לשקם במהירות האפשרית את אחיזתו בשלטון, לכונן קואליציה מתאימה, רחבה, מה עוד שלפחות מחצית חברי הכנסת של הליכוד מתנגדים לדרכו. "שינוי", הנמצאת כבר באופוזיציה, היא לחלוטין מפלגת שמאל, שתתמוך בכל מקרה במהלכי הנסיגה. כך על-פי האדמו"ר יוסף לפיד. ש"ס אמנם מתנגדת להתנתקות, אבל בקלות יכולה להפוך עורה, בתמורה הולמת לצרכיה האחרים. בעניין זה יכול שרון לסמוך על הרב עובדיה יוסף. "יהדות התורה" כבר מונחת בכיס.
ולכן, בליעת הגלולה המרה בדמותה של מפלגת העבודה, בצירוף הממתיק הש"סי, עלולה לרכך את ההתנגדות בקרב חברי המרכז לצירופן לקואליציה, ובלבד שיובטח כי הליכוד ימשיך להיות בשלטון. הרוב במרכז עלול להתפתות להולכת-השולל של שרון, המאיים עליהם בשבט הבחירות המוקדמות. השאלה הגדולה היא, על כן, אם חברי המרכז יבינו מהו הנושא האמיתי העומד להכרעתם, והוא: התנתקות או בחירות מוקדמות.
הפרשנים והצבועים למיניהם יגלגלו עיניים וישאלו: היתכן ללכת לבחירות בימים אלה? האם לא חבל על אותם מאות מיליוני ש"ח, שיושקעו במערכת הבחירות ובהכנתן בטרם עת? שרון עצמו פורט בחוזקה על מיתר זה, בפגישותיו עם פעילי ליכוד, שמזומנים בעשרותיהם לביתו או לקומה 14 ב"מצודה": היתכן שלא נחזק את הקואליציה ונבטיח את המשך שלטון הליכוד, הוא פונה אל "מצפונם התנועתי"? ובאמת, איזה פעיל מסור רוצה שהליכוד יאבד את אחיזתו בשלטון?
אבל אותו פעיל נאמן, אם יהרהר לרגע במהות ההכרעה שלשמה נתכנסנו, בוודאי ישאל את עצמו: איזה מין שלטון הוא זה שלנו, כאשר הליכוד הולך להוציא אל הפועל את הרעיונות של חיים רמון ועמרם מצנע? במה טוב הליכוד, שמובל על-ידי מנהיג שהקצין שמאלה, מן "העבודה" ו"יחד"? האם השלטון הוא חזות הכל? כלום לליכוד כזה פיללנו?
שרון, שנמצא במצוקה של ממש, אינו מסתפק בדיבורים מאיימים על אובדן השלטון. הוא גם מנסה לגייס לעזרתו את ההיסטוריה. הוא מזכיר עתה לשומעיו את ניסיונות הפיוס בין בן-גוריון וז'בוטינסקי, שנעשו ב-1934, אך לא צלחו. "השניים הבינו כי טובת העם מחייבת שילוב הכוחות ממחנות הימין והשמאל", אומר בצדק ההיסטוריון שרון. אבל הנסיבות דאז היו כל כך שונות: זה היה לאחר פרשת רצח ארלוזורוב, שקרעה את העם; זה היה בזמן המנדט הבריטי שמנע את עליית העם; וזה היה בעת הגעת החיה הנאצית לשלטון בגרמניה כהקדמה לשואה שחיסלה את העם.
והיום? - בשם סיסמת האחדות המזוייפת, באמצעות תרגילים פוליטיים מכוערים, רוצה שרון גם לפלג את העם וגם לחלק את הארץ. גם להרוס ישובים וגם להפקיר חבלי מולדת, ולקבל לכך את אישור תנועתו. לא זו היתה דרכם של ז'בוטינסקי ובן-גוריון. אפילו יצחק רבין לא הרחיק לכת עד כדי כך בהסכמי אוסלו. הוא לא היה מסכים לנסיגה חד-צדדית בלא כל תמורה, ולא ל"מפת הדרכים", שאיננה אלא אובדן דרכה של מדינת היהודים.
יש לקוות שהרוב בקרב חברי המרכז אמנם לא יתנו קולם למהלכי הקריעה, שמכין אריאל שרון, במסווה של הרחבת הקואליציה. אמנם כן, בחירות מוקדמות הן דבר רע למדינה, לחברה השסועה, לכלכלה המקרטעת, אך מול אמירת "כן" ל"עבודה" ולנסיגה, בחירות עכשיו הן הרע במיעוטו, תעצורנה את הסחף המדיני-לאומי.
ועל כן, יש לקוות כי חברי המרכז בהצבעה אחראית, תוך נאמנות למצפון הלאומי ולמצע התנועתי, יגידו "לא לעבודה, כן לבחירות מוקדמות". אל להם לשעות לקריאות שבר של כמה ח"כים, שחוששים, ובצדק, לאיבוד כסאם מוקדם מן הצפוי. הליכוד חייב להתמיד בהתנגדות להתנתקות. עליו לדבוק במיוחד בימים אלה ברוח המכבים ולא לכבות את אור המנורה. עליו לתת לכך ביטוי ברור בהצבעה הגורלית ביום ה'.
