משאול השואה לפסגת ציון

נשיא המדינה שמעון פרס,

מכובדנו, יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדלשטיין ורעייתו,

נשיא ביהמ"ש העליון השופט אשר גרוניס ורעייתו

ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר ושר החוץ של קנדה,

הרב הראשי לישראל, הראשון לציון הרב שלמה עמר, הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר,

שרים, חברי כנסת,

מפכ"ל המשטרה רב-ניצב יוחנן דנינו,

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין,

יו"ר מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו,

יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו,

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת,

זקן הסגל הדיפלומטי, שגריר קמרון בישראל,

חסידי אומות העולם ובני משפחותיהם,

חיילים, מפקדי צה"ל, שוטרים,

תלמידים ובני נוער,

קהל נכבד - ומעל כולם, מעל כולם ניצולי השואה שאיתנו היום, ובראשם מדליקי המשואות.

בזמן האחרון היינו עדים לאירועים מזעזעים של אלימות נגד קשישים, וביניהם קשישים ניצולי השואה. אין דבר שנוגד יותר את המורשת היהודית, את ערכי מדינתנו ואת המוסר האנושי הבסיסי. לא נסבול זאת, ואני רואה כחובתי להפעיל את כל משקלה של מדינת ישראל, ממשלת ישראל, כדי להעניש בחומרה את הפורעים וכך הנחיתי. אנחנו מחויבים לכבודם וביטחונם של אזרחינו הקשישים בכלל, ויש לנו מחויבות מיוחדת לרווחתם של ניצולי השואה. הוספנו היום בממשלה משאבים לסיעודם, לרווחתם, לתרופות, ונוסיף עוד ככל שיידרש ובנפש חפצה. ניצולי השואה הם סמל התקומה. הם שעברו את מראות השואה, הם ראויים לחיות את שארית ימיהם בנחת ובשלווה. כדברי הנביא זכריה: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו ברוב ימים". ברוב ימים, בבטחה, ברווחה, ובכבוד. אזרחי ישראל, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו שרד את השואה והקים את המדינה. בכל דור ודור אנו מצווים להבטיח שלא תהיה שואה נוספת. בדור השואה לא יכולנו למנוע את החורבן. רבים לא זיהו את הסכנה בזמן, ומשזיהו אותה - כבר היה מאוחר מדי. הפח נטמן, המלכודת נסגרה. שערי הארץ ננעלו בפני הפליטים היהודים, וכך גם שערי רוב המדינות, אם לא כולן, כולל הנאורות שבהן. מכאן קלה הייתה הדרך להשמדת אחינו ואחיותינו ששת המיליונים. שנאת היהודים שהגיעה לשיאה בגרמניה הנאצית, חולשת היהודים בגלות, ואוזלת היד של האומות - שלושת הגורמים הללו חברו יחד והביאו לאסון השואה. ועם זאת, במעמקי החשיכה התחוללה תפנית גדולה בגורל היהודי. במחנות המוות ובגטאות, בגטו ורשה, שעל שמו קרויה הרחבה הזאת, השתנתה ההיסטוריה היהודית. שם קמה מחדש ההתנגדות היהודית. שם נתגלתה מחדש רוח המכבים, שם הונף מחדש נס המרד. בשפל שלא ידעו בני אנוש, גייסו צעירים יהודים את כושר ההתנגדות ואת הגבורה היהודית, והשיבו מלחמה לצורר הנאצי. העובדה שהם ניגפו במערכה, העובדה הזאת לא המעיטה מעוצמת הגבורה שבמעשיהם, ומן המהפך הגדול שחוללו בתולדות עמנו. מקרבנות חסרי ישע הפכו מגני הגטו ללוחמים עזי נפש. לוחמים עזי נפש שריתקו את הצבא הגרמני במשך כמעט חודש ימים. מעטים מול רבים, אקדחים מול טנקים, כמעט חודש ימים. רוח המכבים ממש. וחמש שנים לאחר מכן, עם אותה רוח, מעטים מול רבים, הביסו חיילי צה"ל וביניהם ניצולי שואה רבים, את צבאות ערב שבאו להשמיד את מדינת ישראל הצעירה ועימה את שארית הפליטה. התקומה היהודית קשורה בטבורה בנכונותם ויכולתם של היהודים להיאבק בכל כוחם נגד אלה שרוצים להכחידם. היכולת והנכונות להגן על עצמנו היא שאפשרה את הקמת המפעל הציוני, והיא שמבטיחה את המשך קיומנו ועתידנו. לפני ימים אחדים, נפרדתי מסגן-אלוף צעיר ששירת במזכירות הצבאית בלשכת ראש הממשלה. הוא יורד לנגב כדי להכשיר בבית הספר לקצינים את מפקדי העתיד של צה"ל. בטקס הפרידה ממנו הוא מאוד ריגש אותי כשסיפר על סבתו חנה. חנה היא ניצולת אושוויץ. הנאצים חרטו על זרועה של חנה מספר שהסתיים בספרות 78, ורצה הגורל שמספר תעודת הזהות שקיבלה חנה במדינת ישראל גם הוא הסתיים בספרות 78. מספר המוות שקיבלה חנה במחנה ההשמדה באושוויץ הוא מספר החיים שלה במדינת ישראל. חנה, שצופה בנו עכשיו, שרדה את התופת הנאצית. היא עלתה לארץ ישראל, בעלה נלחם במלחמת העצמאות, והיום הנכד שלה, קצין בצבא הגנה לישראל, מכשיר את מפקדי העתיד שלנו שמשימתם להבטיח שנחיה פה לנצח. בגיא צלמוות של השואה נספו ששה מיליון יהודים. במדינת ישראל חיים היום, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, יותר מששה מיליון יהודים. אתם, אזרחי ישראל, אתם הביטוי לניצחוננו. משאול השואה טיפסנו לפסגת ציון. מבירא עמיקתא עלינו לאיגרא רמה. זהו ניצחוננו, זוהי נחמתנו וזוהי גאוותנו. גאוותנו במדינת ישראל, שהיא מגדלור של נאורות, של קדמה, של חופש, באפלה שְׁשׁוׂרָה על אזורים נרחבים סביבנו. וצריך רק להביט סביב. אנחנו רואים שם עמים שנאבקים על הזכות לחיות ועל זכויות אדם הבסיסיות ביותר. צריך רק להביט סביבנו כדי להבין את גודל ההישג של מדינת ישראל. גאוותנו ביצירה הכבירה שיצרנו כאן בשישים וחמש שנות עצמאותנו. גאוותנו בַּאור הגדול הבוקע מציון, אור לעם ישראל, אור לגויים. אור של קדמה, אור של שגשוג, אור של עם שמבקש שלום. אני גאה להיות ראש הממשלה של העם הזה. אך יש מי שמבקש לכבות את האור הזה שלנו. אירן מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל, והיא פועלת בכל האמצעים להשיג יעד זה. 'הציונים', אני מצטט עכשיו מנהיגי דת באירן, 'הציונים הם מיקרובים ובקטריות'. 'היהודים', ציטוט, 'הם אנשים מזוהמים שמפיצים מחלות'. זה לא נאמר רק אז - זה נאמר היום. 'ישראל', אומר היום שליט אירן, 'היא גידול סרטני שיש לעקרו מן המזרח התיכון'. השנאה הרצחנית נגד היהודים, שמלווה את תולדות עמנו - השנאה הזאת לא נעלמה מן העולם. היא פשוט הוחלפה בשנאה רצחנית נגד מדינת היהודים. מה שהשתנה מאז השואה זה נחישותנו ויכולתנו להגן על עצמנו, בכוחות עצמנו. אנחנו מעריכים את המאמצים של הקהילה הבינלאומית לעצור את תוכנית הגרעין של אירן, אבל בשום שלב לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים, גם לא בידי הטובים שבידידינו. אני בטוח בכוחה של מדינת ישראל, אני בוטח בצבא הגנה לישראל, אני מאמין בכם, אזרחי ישראל. אנחנו חזקים היום יותר מאי פעם, ונוכל לאתגרים שלפנינו, קשים ככל שיהיו. כוחנו רב. לפני שבועיים דיבר על ההר הזה ידידנו, הרב לאו. כילד הוא שרד את מחנות המוות. הוא סיפר על מפגש מרגש שהיה לו בשנה שעברה עם גנרל אמריקני בדימוס. הגנרל האמריקני, שהיה אחד החיילים ששחררו את מחנות המוות, אמר לרב לאו כשדמעות זולגות מעיניו: "אני מבקש את סליחתך. הגענו מאוחר מדי". המשמעות העמוקה ביותר של הקמת מדינת ישראל היא אחת: לא נגיע שוב למצב שבו יהיה מאוחר מדי. לא נעמוד שוב חסרי ישע מול מבקשי נפשנו. הצהרת העצמאות מלפני 65 שנים העניקה לנו מדינה, והעניקה לנו את היכולת העצמאית לקבל את ההכרעות הנדרשות להבטיח את עתידנו כאן. נדע לפעול כדי להגן על עצמנו. במקום הזה וביום הזה אני מתחייב: לעולם לא תהיה שואה נוספת.