דבריו המביכים של
ג'ון קרי, שר החוץ האמריקני החדש, באוזני מארחיו הטורקיים מהווים התחלה ברגל שמאל של פעילותו המדינית. כאשר קרי משווה בין המחבלים הטורקיים שנהרגו במהלך פעולת צה"ל על ספינת הטרור הטורקית "מרמרה" לבין הקורבנות החפים מפשע של הפיגוע הצ'צ'ני בבוסטון הוא משדר אחד משני דברים, ואולי את שניהם גם יחד:
א. הוא איננו מבין בין ימינו לשמאלו, ומערבב בין פעולה ישראלית מוצדקת נגד מחבלים וסייעניהם לבין פעולת טרור מוסלמית על אדמת ארצות הברית, וגוזר גזירה שווה ביניהן. בעשותו כן הוא מצטרף למועדון המפוקפק של שרות חוץ הלוקות בהבנת המציאות, קתרין אשטון האירופית ו
ציפי לבני (לשעבר) הישראלית.
ב. הוא מבין ופועל בהכרה צלולה, ואולי גם בשם אדוניו מן הבית הלבן, כדי להחליש ולערער את מעמדה של ישראל באזור, תוך חיזור אחרי השלטון הקיצוני באנקרה. במקרה זה הדברים משתלבים עם ההתנצלות הכפויה של נתניהו בפני
ארדואן, בשעה שהצד המתנצל צריך היה להיות הצד הטורקי.
וארדואן, הוא כמובן בשלו. למרות ההתנצלות המיותרת והמזיקה, הוא מתכוון לעלות לרגל אל עמיתיו בעזה ולהמשיך את מה שהתחילו נתיניו שהיו על ה"מרמרה": סיוע לחמאס. התנהגותו הצ'מברלינית של ג'ון קרי ודבריו בטורקיה מעידים על כך שבמערב לא למדו כיצד להתמודד מול דיקטטורות, ומי שלא למד צפוי לשלם שוב את שכר הלימוד. גם הדבקות של אובמה ושל קרי בכיסאו של מכחיש השואה מרמאללה מעידה על בעיה בהבנת המציאות.
לא מיותר להזכיר שההידרדרות ביחסים עם טורקיה לא התחילה ב"מרמרה" אלה כאשר ארדואן עלה לשלטון והפך את טורקיה לכמעט מדינת אויב. על כן, שיפור ביחסים עם טורקיה לא יתחיל בהתנצלות המקוממת, אלא רק כאשר ייכון שלטון אחר באנקרה.
