הגיבור חסר השם של "יומן של גוף", גבר צרפתי שגר בפריז, כותב יומן מגיל שתים-עשרה עד גיל שמונים ושבע. אבל אין זה יומן רגיל. את כל רגשותיו, מעשיו, קורות העולם שסביבו ויחסיו עם חבריו ויקיריו, מתאר בעל היומן דרך זווית אחת ויחידה: מה הרגיש גופו. "אני רוצה לכתוב את היומן של הגוף שלי משום שכולם מדברים על דברים אחרים", אומר המספֵּר בצעירותו. "מי שכותבים יומן סתם, למשל לוּק או פרנסואז, כותבים על החיים ועל רגשות, סיפורים של חברוּת, אהבה, בגידה, הצטדקויות בלי סוף [...] אני רוצה שבעוד חמישים שנה, לדברים שאני כותב יהיה אותו מוּבן. בדיוק אותו מוּבן!" וכך אנו, הקוראים, יוצאים עם הגיבור למסע חושפני ומרתק שנפרש על פני כשבעים וחמש שנה, ובתוך כך מתוודעים אל שלל חוויות חיים מסעירות - ואל גופנו שלנו.
בין עונג לכאב, בין עבודה במשרד לחגיגה במיטה, בין גיל ההתבגרות להפתעות הזִקנה, נפרשת ברומן קשת של דמויות בלתי נשכחות: האב שחזר פצוע ממלחמת העולם הראשונה, האומנת האהובה ויולֶט, לוחמת הרזיסטנס פאנְש, הרעיה האהובה מוֹנָה, הבת הציירת ליזוֹן, הנכד המחונן והפרוע גרגוּאר ועוד ועוד. את היומן מפקיד הגיבור בסוף חייו בידיה של בתו ליזון, כשלאורך פרקיו הרבים הוא שוזר הערות מחכימות, משעשעות ונוגעות ללב.
הרעיון המבריק והביצוע המושלם העניקו ל"יומן של גוף" הצלחה עצומה ומיידית בקרב קוראים ומבקרים כאחד. ספרו של דניאל פנק ("כמו רומן", הוצאת שוקן, 1997), מהחשובים והאהובים בסופרי צרפת, היה רב-מכר גדול עם יציאתו ותורגם לשפות שונות.
דניאל פנק: הערות ביוגרפיות
דניאל פנק, מהסופרים האהובים והבולטים בצרפת, נולד בשנת 1944 בקזבלנקה שבמרוקו. בצעירותו השלים את לימודי התואר השני בסִפרות בעיר ניס שבריוויירה הצרפתית, ועבד כמורה. בתחילת דרכו כסופר פירסם ספרי ילדים וכן סדרת ספרי בלש בשם "הסאגה של מלוֹסֶן", המגוללת את מעלליה של משפחה יוצאת דופן החיה ברובע בלוויל שבפריז. גיבורי הסדרה הפכו ברבות השנים לדמויות מוכרות בזירה הספרותית בצרפת, וספרי הסדרה זכו בפרסים יוקרתיים. גרסה קולנועית של הספר הראשון בסדרה, "אושרם של העוגים", עתידה לצאת לאקרנים באוקטובר 2013.
כתיבתו של פנק מאופיינת בצבעוניות ובדמיון רב. במרוצת השנים הוא פירסם מסות וספרים בעלי מסרים חברתיים וחינוכיים, כמו חיבורו הידוע "כמו רומן" (1992) שזכה להצלחה ולשבחים. ב"כמו רומן" (מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן, 1997), פנק מציג דרך חדשה לשוב אל הקריאה ויוצר את "מגילת זכויות הקורא". רגישותו של פנק לחשיבות החינוך באה לידי ביטוי ברומן האוטוביוגרפי "כאב בית הספר" (2007) שזיכה אותו בפרס רנוֹדוֹ. בספר זה פנק מגולל את חייו של תלמיד כושל ואת המהפכים הנפשיים שחולפים עליו. על עבודתו הפורה כסופר זכה פנק בשני פרסים חשובים: פרס יוליסס (2005) ופרס מטרופוליס (2008).
פנק פירסם גם מחזות, אלבומים מאוירים, רומנים גרפיים ומאמרים. הוא נוהג להקריא מִכּתביו באירועים שונים, לעתים על במת התיאטרון. את "יומן של גוף" הקריא פנק באוקטובר 2012 בתיאטרון בּוּפֶה דה נוֹר בפריז. מחזה פרי עטו, "היבשת השישית"
(2012), עלה על אותה במה.