עלייתה של תנועת החרות במסגרת הליכוד לשלטון והפיכת הליכוד לכוח הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית, התאפשרה תודות לברית הייחודית שבין הציונות הלאומית, החילונית במקורה, לבין הציונות הדתית-הלאומית שמוביליה היו המפד"ל ומתיישבי יהודה שומרון וחבל עזה.
הציונות הדתית סיפקה את המסות האנושיות, שיצאו להפגנות ועלו על הקרקע, שכל כך חסרו בעבר לתנועת החרות. הליכוד, מצידו, סיפק לברית את ההנהגה של בגין, הדתי בנפשו, שהיה הדבק המלכד ואת קבלן הביצוע של הברית: אריאל שרון, אבי ההתיישבות בשטחים.
הברית הזו השפיעה בעיקר על אופיו של הליכוד. פחות על אופייה של הציונות הדתית. מרכז הליכוד בהרכבו הסוציו-אקונומי מזכיר יותר את ש"ס מאשר את התנועה הרביזיוניסטית שהקים זאב ז'בוטינסקי, האתאיסט. יוסף לפיד, לטעמי, הוא יותר ז'בוטינסקאי בהשקפותיו מאשר כל בכירי הליכוד. הציונות הדתית, מאידך, מזכירה בהרכבה האנושי האיכותי את התנועה הרביזיוניסטית, אך לא הטמיעה בקרבה את מכלול ההשקפה הז'בוטינסקאית. דבקותה בארץ ישראל נובעת ממקורות דתיים על הגבול המיסטי ולא מתפיסה לאומית-ריאלית של המציאות וטבע האדם נוסח ז'בוטינסקי.
ההבדלים הלכאורה תיאורטיים הללו מספקים את הקרקע לשבר ההולך וקרב, אשר עלול לקרוע את הברית ארוכת הימים הזו. כמו בכל סיפור גירושין, שני הצדדים תורמים לכך.
התנהלותו של אריאל שרון, שקיבל הכרעות בלתי הפיכות בצל חשדות פליליים חמורים, ומקדם אותן בדרכים שאולי כשרות פורמלית אבל מדיפות ריח רע למרחקים, היא כמובן הסיבה הישירה. מרכז הליכוד ובכיריו, שמתנגדים למהלך, אך נגררים אחרי שרון עקב תאוות השלטון והחשש מבחירות מוקדמות גורמים לשותפיהם הנאמנים לחוש נבגדים, ובמידה רבה של צדק.
אך גם הציונות הדתית-לאומית עוברת תהפוכות בשנים האחרונות, ולא לחיוב; תהליך ההקצנה הדתית, ה"התחרדות", של מגזרים רחבים בין חובשי הכיפות הסרוגות מביא לגל פסקי הלכה "פתוות" של רבנים בנושאים פוליטיים אקטואליים, מהם התרחקו בעבר כמו מאש.
ההחרפה בסגנון המאבק בגזירת הפינוי מחבל עזה, שחלה בימים האחרונים, עלולה להביא את המשבר בקרב המחנה הלאומי אל מעל לפני השטח.
העובדה שחיילים לא מעטים בסדיר ובעיקר במילואים עלולים לסרב להשתתף במהלך פינוי המתישבים מחבל עזה, הופנמה זה מכבר בקרב הציבור, הצבא ומערכות השלטון. היא גם זוכה לפחות להבנה בקרב רבים, גם בין אלה התומכים בהינתקות.
פעולה מאורגנת מלמעלה, בין אם על-ידי ראשי מועצת יש"ע ובין אם על-ידי פסקי הלכה רבניים, לסרבנות המונית, היא חצייה של קווים אדומים. חמור באותה מידה, רעיון התעתועים של נשיאת טלאים כתומים שהועלה על-ידי אנשי גוש קטיף. כבן לניצול שואה אני יכול להעיד שעצם המחשבה על כך גורמת לי צמרמורת.
המעשים האלה עלולים לפגוע בתמיכה של מגזרים רחבים בציבור במאבק הלגיטימי נגד ההינתקות, ולגרום לחילונים רבים שאהבת הארץ שלהם אינה מבוססת על ההבטחה האלוהית, לשבת מנגד. כפי שהציונות הלאומית לא היתה מסוגלת לכבוש את השלטון ללא העזרה של הציונות הדתית, הציונות הדתית-לאומית לא תוכל להמשיך לבדה במאבק הצודק נגד הבריחה מעזה.
ככל שאני מבין שהמתיישבים חשים נבגדים ודחוקים לפינה, אסור להם לאבד את הראש. יש להתרכז בעיקור חוק הפינוי מהחלקים הפליליים שבו, דבר שכבר נעשה בועדת החוקה חוק ומשפט, ובדרישה להקדמת הבחירות, בטרם יוחלט על פינוי יישובים.
לשתי הדרישות האלה ישנה תמיכה רחבה בציבור והשגתן עשויה להשיג את המטרה. הכיוון אליו הולכת עתה הציונות הדתית, תביא לשבר במחנה עם הרבים שמאמינים שקודם כל יש לשמור על שלמות העם ושלום המדינה וערכי היסוד שלה.
_________________
הכותב היה בעבר חבר בית הדין העליון של תנועת החרות. ייצג מתיישבים ביש"ע ואנשי תנועת "כך" בבתי המשפט באישומים על רקע לאומי. בעצמו סירב כחייל מילואים עם ארבעה מחבריו לחסום מתנחלים בדרכם לסבסטיה ב"מבצע הקפות" של גוש אמונים בשמחת תורה, תשל"ה-1974.
