עפולה ביום חמים מקרי לכאורה של סוף חודש אפריל, יום אחד בלבד אחרי הסגריר, ואתה נכנס למקום מוריק ומטופח שמייד משרה עליך תחושה של נעימות, של קרבה ושל בית, אומנם לא שלך אבל בהחלט מזמין. זה הדבר הראשון שחולף במחשבה שלך. והכל נקי, כל חלקות הדשא ירוקות, ערוגות הפרחים פורחות והמקום כולו נראה כמו מלון בטבע, מחולק לגושים, בניינים נפרדים וצבעוניים המכונים מועדונים, ובכל "מועדון" מצויה קבוצת גיל הומוגנית וקטנה אחת, שם היא מבלה, מכינה שיעוריה, נתמכת וחיה. ואתה אומר לעצמך, כי יכולת לבוא לאי-אלו ימים או אפילו שבועות כדי לנפוש במקום הזה ולקבל ארוחותיך מאלה שדואגים לך, מקום שמנתק אותך באבחה אחת מהרחוב ממנו זה עתה נכנסת לכאן. התחושה הייתה כמעט כמו פלישה לציור של איזה כפר מעגלי ואידילי בספר ילדים צבעוני שנפל לידיך ביום אחד שמשי ומבורך.
אני מדבר על הכתובת ברחוב חנקין 13, בעפולה, במרכז הילדים (ילדות) על שם שרה הרצוג, אותו מנהלים שלמה קסל ועמנואל בן-סבו סגנו. את פנינו קיבל בשמחה מובהקת מר חיים בן-שושן, מרכז הבוגרים, ואילו מר קסל עצמו העניק לנו סקירה רחבה על המקום המיוחד הזה.
זהו נווה אמונה. אחד המוסדות של רשת אמי"ת, רשת חינוכית ציונית דתית, שנוסדה על-ידי נשות המזרחי עוד בשנת 1925 בקליבלנד, אוהיו, ארה"ב - ונתמך בארץ על-ידי רשת אמונה שמובילה גם היא בדרכה שלה, כרוח המקור.
המרכז מהווה משפחה מורחבת וייחודית, שמתנהלת בסיועם של עמיתים רבים, משמש בית לילדים הנמצאים בסיכון, וייעודו להוות מרכז טיפולי וחינוכי המספק שירותים מגוונים לאותם ילדים. בפנימייה חיים לעת זו כ-110 ילדות ונערות, שמגיל שש ועד 18 שנים. צוות המקום עובד בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה, השירות לילד ולנוער, לעיריית עפולה ורשויות אחרות, במטרה לקיים תוכניות חדשניות העונות על צרכי השוהים שם. האמונה הדבקה בצוות הטיפולי במקום, היא לתת איכות-חיים וטיפול מקצועי מעמיק ומקיף, תוך התייחסות יחידנית לכל שוהה.
לדברי מר קסל, במקום כ-70 אנשי צוות שונים ובמקצועות שונים, וכמובן אפשר ללמוד מכך שיש בוגר ובעיקר בוגרת מקצועית אחת ואף יותר, בחלוקת זמן זו או אחרת ובהיקף שעות זה או אחר על כל שתי שוהות, ביניהן שלומדות בבית-הספר נתיב בנות המצוי לא הרחק משם, והן מגיעות למקום לאחר לימודיהן וזוכות לארוחות חמות ולתמיכה.
ואם אמרתי בית-ספר רק עכשיו - ואני מודה שזה מטעמה של כתיבתי בלבד - הלא כבר חטאתי לו: שהרי אליו חדרנו עוד לפני הגיענו לפנימייה. בית-הספר נתיב בנות של רשת אמי"ת, מהווה מקום ובית טיפוח שבו לומדות נערות מגילאים שונים שעד לגמר תיכון, והן מעֵדות שונות וממיעוטים שונים. בית-הספר מנוהל באהבה גדולה ובמסירות, מתוך תחושות שליחות על-ידי רינה בן-סבו, אישה נעימת סבר להפליא, שקיבלה אותנו בשמחה ובסבר פנים מאין כמותם. הגברת בן-סבו, היא מחנכת ותיקה ברשת אמי"ת, רשת שזכתה בפרסי משרד החינוך על הצלחותיה בהישגי התלמידים. משקל רציני ניתן כאן לחינוך, למשמעת ולאדיבות, לכיבוד האחר ולסבלנות, שנוכחנו בם על-אף שהייתה שעת-צהריים ובוודאי כבר היו הנערות יגעות. כך גם פיתוח החשיבה לאמנות, ליצירתיות: ספר ענק בגודלו ומרהיב בביצועו, שמצוי בשלבי הכנתו ובו גרסאות שונות לנושאים שהועלו בו, ותלמידות שהציגו לנו גרסאות גרפיות מרהיבות לנושא ה"בלדה" - אלה וגם אלה הוכיחו לנו את ההשקעה שהמנהלת וצוות המורות במקום משקיעות בתלמידותיהן.
וכפי שהזכרתי קודם-לכן, חלק מן הנערות האלה, שבות במין חוט מקשר לאחר לימודיהן אל המרכז, כדי להמשיך את חיי היום שלהן.
וכאן הזמן לומר מה לי ולמקום הזה שהותיר בי כל-כך את רשמיו:
בכל שנה יוצאת קבוצת סופרים ומשוררים מטעם אגודת הסופרים אל פנימיות וכפרי ילדים, כדי להכיר את המקום ואת האנשים שבו, אבל בעיקר כדי לומר שלום לשוהים שם ולהכירם, ובתוך כך לספר על ענייני ספרות בפרט ולהיות פתוחים לכל נושא בכלל.
בפעם הזאת יצאה הקבוצה שלקחתי בה חלק ובסך-הכל שבעה יוצרים, אל המרכז שבעפולה. היוזמה היא של יו"ר אגודת הסופרים מר הרצל חקק ושל יו"ר הוועדה לקשרי חוץ ומיזמים מיוחדים מר
בלפור חקק, ומי שריכזה את היציאה ליום הזה הייתה הגברת נירה תובל, דוברת האגודה, שיש לה קשר אהבה למקום. כמו-כן, היו בקבוצה מלבדנו, היוצרים חניתה הלוי, שי חג'אג', שרה אהרונוביץ' קרפנוס, רחל רייזל ועודד בוכנר.
עברנו בין הכיתות, מי לכאן ומי לכאן ובילינו שעה קצרה בכל כיתה. אני אישית ביליתי את גיחתי הראשונה בכיתה מעורבת וקטנה ובה בנות מיעוטים שונים ורמות שונות, ואילו את השעה השנייה בכיתה י"א, בה סיפרתי ואף שוחחנו על סוגות של ספרות, על מה שבין פרוזה לשירה ועל ספרים בכלל. הפתעתי הנעימה והמרגשת הייתה שבכיתה הראשונה מצאתי גם נערה שכותבת שירה, כמובן בתחילת דרכה הבוסרית המרגשת, שגילתה עניין רב ושאלה את שאלותיה, אף מצאה אותי מאוחר יותר כדי לרגש אותי בהראותה לי שיר שכתבה.
גם אני התחלתי בגיל דומה את כתיבתי, בהיותי בוסרי חולם ונרגש. גם אני רציתי שמישהו בוגר ובר-סמכא בעיניי, יראה את אשר כתבתי. אולי יום אחד אזכה לראות את שמה מתנוסס על כריכה של ספר שירה שכתבה. כך זה מתחיל ואין לדעת היכן ואיך זה ייגמר, והלא על בשרי ובתוך נפשי יודע אני כי זה מתת שאינו נדלֶה, חיידק שלא מרפה ממך.
בפנימייה, ב"מועדון" קבוצת גיל של נערות תיכון, מצאתי עצמי בין נערות שאהבו לשאוב ידע, גם הן, על כתיבתו של ספר ועל הולדתו של שיר. ראיתי נערות מנומסות, מחונכות, אדיבות ונאות ובינן כאלה שתוך שנים מעטות תהיינה בוודאי נשים יפיפיות. כל אותה עת שאלתי את עצמי, איך הן חשות ומה רוחש בתוכן, מה הן חושבות על חייהן ועל גורלן, על כך שהן נראות ככל נערה אחרת מלבד היותן, כמעט וכך או אחרת, לבד בעולם. כאשר עזבתי אותן, קיוויתי בכל ליבי שגורלן ישפר עליהן וברכתי אותן בכך שעל-אף שענפיהן אינם רחבים, ועל-אף שאין מים המפכים תחתיהן - כי תַצמחנה נטעים יפים ופירות מתוקים, וכי צאצאים שיצאו מהן ייולדו לחיים טובים יותר ויזכו לחיבוקן החם והאוהב.
ואחר-כך הייתי עם הילדות הקטנות. זה לא היה מתוכנן, אבל הינה מצאתי עצמי עם נירה תובל עמיתתי אצל אותן ילדות, אולי בנות שש או שבע או יותר ושאלותיהן היו מפתיעות בהחלט. שאלות ששאלו את עמיתתי נשאלתי גם אני, כאילו כדי לאמת. האם אני משתמש בדמויות שאני מכיר או נתקל בהן בספריי? האם במקרים כאלה אני משתמש בשמות אמתיים? ובכן כן, אני משתמש לא פעם באלו דמויות שאני פוגש. אבל לא, לעולם איני נוקב בשמותיהם בספרים. הן אהבו את עובדת היות התשובות של ידידתי ושלי זהות, אך בי נותרה התהייה איך ילדות רכות בשנים הגו את שאלותיהן אלה. צא וחשוב על היכולות הטמונות בן.
אומר כאן עוד: בקבוצה היו גם שתי ילדות רכות שנירה עצמה אימצה והיא נוהגת לבקרן בקביעות. היא אף יודעת להרעיף מאהבתה על הקבוצה כולה המונה כתריסר ילדות. ראיתי אותן בפגישה עמה, וראיתי שתי ילדות שכמותן כמי שפגשו לאחר זמן את אִמן האהובה, ואיך עטו לעברה ונפלו לתוך זרועותיה האוהבות.
והילדה ההיא שהולכת איתי. הילדה ההיא שכל אותה העת תלתה בי את עיניה. אותה ילדה פעוטה, בת שש ואולי בת שבע, אבל אולי גם יותר, בהירת עור וגדולת עיניים שנתלו בי ולא ממשו ממני. אותה ילדה שכאילו ציפתה שאמצא אותה בין יתר הילדות, וכשהתרכזתי בה וחייכתי אליה, נשפך ממנה החיוך, ופניה זרחו, ועיניה נצצו, והייתה לפתע מלאת אור ויפה כל-כך - אותה ילדה עודה מולי, מביטה בי ומחייכת ומציפה בי רגשות של אב ושל סב ואני חובק אותה מרחוק. והייתה אחרת, שחומה וקטנטונת, מעוגלת פנים וגדולת עיניים ויפה, שבקומי לצאת, העניקה לי את חיוכה ואמרה, "להתראות יוסי", כמי שהכירה אותי מאז ומתמיד. ואני, שלבי נחמץ, שאלתי את עצמי, איך בורא העולם מאפשר עוול כזה, שילדות פעוטות נדְחות מבין זרועות הוריהן, אך אמרתי לעצמי, כי בדרך אחרת אולי שפר מעט מזלן, שהן מצויות על-אף הכל במקום כזה שיש מי שידאג להן ויחבק אותן.
יש ימים כאלה, אכן כן. ימים שזורחת בם השמש לאחר ימים של גשם, שגם כעבור עשרות שנותיך אתה עדיין מוצא דברים שנוגעים בך וחודרים אליך ומעוררים אותך מחדש, והריגשה נאחזת בך ומלווה אותך משך כל הלילה ההוא ומשך ימים רבים שנמשכים עדיין, ואתה חש כאילו ידה של אותה ילדה אחת, לפחות, אוחזת בידך והולכת איתך.
כמובן, אי-אפשר לסגור את הרשימה בלי להודות למארחים שלנו, הן בבית-הספר והן בפנימייה על האירוח החם ועל הפנים הקורנות. ואז לחשוב על הפעם הבאה. מי ואיפה יהיו אלה שילכדו כך את רגשותינו ויִלַוו אלינו בפעם הבאה. ואתה שואל את עצמך, איך יהיו אז כל אותם שכבר לכדו אותנו, והאם לאחר הכל, אותה שמש מפתיעה שזרחה מעלינו ביום ההוא, אינה אלא אותה שמש עצמה הזורחת גם מעליהם, והאם עולמנו ועולמם הם אותו עולם.
