טרם שכהונתו במשרד המשפטים הסתיימה, מצא לנכון השר היוצא, יוסף (טומי) לפיד, לנסות להחיות את ה"רפורמה" במערכת בתי המשפט על-פי ועדת אור, שמסקנותיה תקועות בכנסת מזה שנים, על דרך של מחטף.
הציר הסובב של הרפורמה, על-פי ועדת אור,
היה כפול: מצד אחד, הפיכת בית משפט השלום לערכאה הדיונית המרכזית על-ידי הגדלה של סמכותו.
מצד שני, "הרחקת" בית המשפט העליון מטווח הנגישות של מירב המתדיינים, כך שיוכל להתפנות לנושאים חוקתיים. גורמים רבים התנגדו לרעיון זה, מחשש להעברת "הפקק" לבית משפט השלום ומניעת גישה לבית המשפט העליון.
יפה להביא בעניינים אלה את דברי הנשיא (בדימ.), השופט משה לנדוי (מוסף "הארץ", 6.1.00).
"אצל עורכי דין ואזרחים רבים נוצרת תחושה שבית המשפט עסוק בעניינים שברומו של עולם, ואיננו פנוי דיו לעניינים של יום יום, ענייניו של אזרח מהשורה.
התחושה היא שהשופטים מעדיפים לכתוב דיסרטציות, לקבוע ערכים ולעסוק בפילוסופיה כללית, והם פחות מתעניינים בעבודה האפורה של השיפוט הרגיל ויישוב הסכסוכים.
אם תתקבל הרפורמה של ועדת אור, המצב הזה עוד יחמיר. כיוון שמסופקני אם המטרה העיקרית של רפורמה זו היא להפוך את בית משפט השלום לבית משפט כללי, דומני שהרפורמה באה להצר את הגישה אל בית המשפט העליון, כדי שיוכל להידמות לבית המשפט העליון היושב בוושינגטון.
מגמה זו מעוררת תסכול, ולפעמים אפילו ייאוש, אצל עורכי דין הטוענים לפני בית המשפט, וגם אצל שופטים בדרגות הנמוכות"
.
אין ספק שהורדה מסיבית, כמו שמתוכננת בהצעת החוק שהוגשה בעקבות מסקנות ועדת אור, של כל התיקים, או כמעט כל התיקים, לבית משפט השלום, תפגע באיכות השירות המשפטי ותפגע באמון הציבור. אין ספק גם שהבחירה הסלקטיבית של הנושאים שיישארו בבית המשפט המחוזי, שהוא הערכאה הדיונית הטובה ביותר, עם השופטים הותיקים והמנוסים ביותר, מעידה על גישה מעין קפיטליסטית של רצון להבטיח בתי משפט מסוג אחד לעשירים, או למאיון העליון, ובתי משפט מסוג אחר לשאר עם ישראל. זו גישה מצערת, שאיננה טובה לא למערכת המשפט ולא לציבור.
לאור ההתנגדות הציבורית הרחבה למהלך המפוקפק של ה"רפורמה" הנ"ל, בוצע חלק קטן מהמסקנות המומלצות בחודש מאי 2003. השר שטרית ויו"ר ועדת החוקה דאז, ח"כ אופיר פינס, הגדילו את סמכויות בתי משפט השלום ל-2.5 מיליון ש"ח על דרך של צו.
במשך הזמן שחלף מאז, רק התברר חוסר ההגיון היסודי המונח ביסוד הרפורמה, ובהגדלת סמכויות בית משפט השלום: בתי משפט השלום הועמסו עוד יותר, העומס על בתי המשפט העליון נותר כמו שהיה ואף מספר שופטיו הוגדל ואילו השופטים הותיקים והמנוסים של בית המשפט המחוזי אינם מנוצלים כראוי.
השירות המשפטי הורע בהכרח ונגישות האזרח הקטן לבית המשפט העליון הצטמצמה, שכן, כידוע, על החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור קיימת רק אפשרות של הגשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ולא זכות ערעור אוטומטית.
על אף הלקחים הקשים שהצטברו בינתיים, ועל אף הביקורת הציבורית החריפה, התעלם שר המשפטים היוצא, שכהונתו הצטיינה בממסדיות יתירה, שלא לומר כפייתית, ובהליכה בתלם שהותווה לו על-ידי ראשי מערכת המשפט בכל הנושאים, והחליט להמשיך את המהלך. איש לא בדק, איש לא עירער, די בכך שראשי מערכת המשפט מבקשים זאת. עתה ביקש טומי לפיד להעלות את סמכויות בית משפט השלום ל-5 מיליון ש"ח,(לא פחות!), כך שלמעשה לא ייוותרו כמעט תיקים בפני שופטי בית המשפט המחוזי למעט תיקים המעסיקים את המאיון העליון בחברה הישראלית - דיני חברות, קניין רוחני ופירוקים.
למרבה המזל, נתקעה הצעה מופרכת זו בוועדת חוקה בראשותו של ח"כ מיכאל איתן והנזק נמנע בינתיים מן הציבור. מן הראוי ששרת המשפטים החדשה, הגב' ציפי ליבני, תבחן מחדש את כל נושא ה"רפורמה" שלא היתה ולא נבראה, כמו גם עמדות אחרות של קודמה טומי לפיד, בשורה ארוכה של נושאים, ותקבל החלטה על סמך האינטרס הציבורי, כיצד יקבל הציבור שירות משפטי טוב ויעיל יותר, ועל בסיס אינטרס זה בלבד.
_________________
הכותב הינו חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.