אם החרדה היא, שמא יאבד במדינה הרוב היהודי, השאלה היא קודם כל דמוגרפית, ובנדון זה הביאו לנו השנים האחרונות דווקא בשורות טובות. בניגוד לתמונה במחצית המאה הקודמת, של שישה ילדים במשפחה הערבית יותר בהשוואה למשפחה היהודית, היום ירד שיעור הילודה הערבי לכדי שלושה ילדים למשפחה בממוצע, ואלו אצל היהודים עלו שיעורי הילודה והגיעו גם כן לכשלושה ילדים למשפחה. יתר על כן, אצל היהודיות ריבוי הילדים הוא במגמת עלייה, בעוד שאצל הערביות יש תהליך של ירידה, וזה המצב בכל המזרח התיכון, כמעט.
התופעה הזאת אצלנו מאפיינת לא רק חוגים דתיים, כי אם גם את הציבור החילוני, וזאת בניגוד למגמה הפוכה, של ירידה בילודה, בכל העולם המערבי.
היום, 46 שנים אחרי איחוד הארץ, היהודים הם עדיין רוב בכל מערב א'י, כולל רצועת עזה, ולרוב הזה לא נשקפת סכנה קרובה.
מעבר לזאת, אין אנחנו חייבים לתת לכל ערביי יש'ע אזרחות ישראלית ביחד עם זכות בחירה לכנסת, וכל עוד לא אזרחנו אותם, הדיבורים על "קץ המדינה היהודית" הם דמגוגיה. עם רוב יהודי מוצק בכנסת, המדינה היא יהודית.
כאן מעלה השמאל את הטענה, שאם לא נעניק לערביי יהודה ושומרון אזרחות, מדינתנו תחדל להיות דמוקרטית והעולם לא יסבול לאורך ימים מצב של 'כיבוש' מבלי להעניק זכויות. טענה זאת מחייבת דיון רציני. נתחיל בכך, שכבר היום אין ביהודה ושומרון כיבוש, עד כמה שהערבים נוגעים בדבר. רק ה
מתנחלים היהודים נשלטים עדיין על-ידי הממשל הצבאי וחוקיו, כלומר נתונים תחת כיבוש.
הערבים כולם, גם המתגוררים באזור C, כפופים לרשות הפלשתינית היושבת ברמאללה. אמנם, ערביי אזור C מנוהלים על-ידי המנהל האזרחי הישראלי בענייני תכנון ובנייה ותעבורה וכדומה, אך עיקר חייהם מנוהל מרמאללה. עוד זאת, אין בציבור היהודי מחלוקת, שאם יסופח אזור C לישראל, יש לאפשר לתושביו הערבים לקבל אזרחות ישראלית. מספרם המשוער הוא כ-70,000 נפש, והם לבטח לא יסכנו את הרוב היהודי.
כמחצית מערביי יש'ע מתגוררים ברצועת עזה וחיים למעשה במעין מדינה נפרדת. אי-אפשר לומר ש'חמסטאן' נתונה לכיבוש ישראלי, להפך: שם כבר התגשם, בזעיר אנפין, חלום חלוקת הארץ של השמאל. תנוח אפוא דעתם. עזה בוודאי שאינה מפחיתה מיהדותה של המדינה.
גם באזורי A ו-B ישראל אינה שולטת. אומנם צה"ל עוצר שם לפעמים מבוקשים, אך זאת הוא עושה גם מעבר לגבולות אחרים, ורק משום שהרשות הפלשתינית מפירה באופן שיטתי את התחייבותה על-פי אוסלו לעצור בעצמה חשודים בטרור.
יש לערביי יהודה ושומרון פרלמנט,
ממשלה, דגל והמנון, נציגויות בכל ארצות תבל כולל האו"ם, יש להם כוחות ביטחון שאוחזים בנשק אוטומטי לרבות מקלעים ובעיקרון גם שריוניות, יש להם תחנות שידור עצמאיות לחלוטין של רדיו וטלוויזיה וחופש כלכלי גמור. משרדי הממשלה שלהם חולשים על כל תחום אפשרי. מה אין להם? חימוש צבאי כבד ושליטה על כ-400,000 מתנחלים יהודים. מעברי הגבול הם בשליטה ישראלית, וכן השמים, וגם אינם רשאים לכרות הסכמים בינלאומיים בעלי רגישות מבחינתה של ישראל.
הסיבות ברורות: ללא ההגבלות האלה, היינו רואים את משמרות המהפכה של אירן על גבול פתח תקוה, ברית צבאית הייתה נכרתת בין רמאללה וטהרן, ובשדה התעופה בן-גוריון אף מטוס לא היה יכול להמריא או לנחות. למצב השלטוני הנוכחי ברמאללה קוראים אוטונומיה. גם
הסכם אוסלו המופקר הקפיד שלא לתת לרשות הפלשתינית מעמד ריבוני עצמאי. נומינלית הממשל הצבאי לא פורק, הוא רק "נסוג". נותרה אפוא זיקה, די מוגבלת, לישראל. האם היא מסכנת את אופייה היהודי של מדינת ישראל? קשקוש!
ועדיין יקשו עלינו, מדוע "העם הפלשתיני" ביהודה ושומרון, בנוסף על ענייניו המקומיים שעליהם ניתן לו על-פי אוסלו שלטון דמוקרטי מלא, אינו זוכה לקבל גם ריבונות מדינית מלאה - מדינה ולא רק אוטונומיה?
על כך יש תשובה פשוטה: כי כבר יש להם מדינה, אלא שבחרו לקרוא לה - "ירדן".
שטח "פלשתין", שחבר הלאומים נתן לבריטים ייפוי כוח, מנדט, לנהל אותו במטרה להקים בו "בית לאומי לעם היהודי", השתרע מן הים התיכון עד גבול עירק, ובכלל זה על כל הממלכה ההאשמית הירדנית דהיום.
אלא, שכמה חודשים לאחר אישור המנדט ביקשו הבריטים מחבר הלאומים, וקיבלו, רשות להוציא את 'עבר הירדן' מכלל "הבית היהודי" כדי לשריין את השטח הזה לטובת הערבים, שכבר התמרדו אז נגד עצם רעיון הבית הלאומי היהודי. בריטניה הייתה חייבת לשושלת ההאשמית, שנלחמה לצידה נגד הטורקים, ולכן נתנה לאח הבכור את כיסא המלוכה של עירק ולאח הצעיר את עבר הירדן, שהוגדרה כ-'אמירות' והשליט החדש עבדאללה קיבל תואר של אמיר (ולימים נעשה
מלך). השטח נסגר לעלייה ולהתיישבות של יהודים, וכפי שמזכיר האמירות, סר אלק קירקברייד, כתב בזיכרונותיו - הוא נועד לספק את השאיפות הערביות הלאומיות אשר זה עתה החלו להתעורר וקיבלו ביטוי במהומות דמים.
הינה כי כן, לכאורה נבנה כאן המסד להגשמת החזון הגדול של השמאל (ו
בנימין נתניהו): "שתי מדינות לשני עמים", אחת ממערב לירדן ואחת ממזרחו. ובחזון הזה העם הערבי - לימים קרא לעצמו פלשתיני - לא קופח כלל, כי ארץ-ישראל המזרחית השתרעה על למעלה משלושה רבעים מן השטח המקורי של המנדט ומה שהשאירו ליהודים, השטח שבין הים לנהר, לא היה אלא רבע בלבד.
באותם הימים נפלו ערביי ארץ-ישראל על שתי המצאות גאוניות:
- הם המציאו את עצמם כעם נפרד, אותו קראו על שם המנדט הבריטי של פלשתיין - 'העם הפלשתיני';
- הם יצרו יש מאין ישות לאומית נוספת, שקראו לה על שם האמירות הירדנית החדשה, 'העם הירדני'. מעתה, למרות שערביי מדינת ירדן ממשיכים להגדיר את עצמם כ-פלשתינים, הם מתיימרים בו-זמנית להיות בני העם הירדני. וכך יוצא, שמי שמבקש להגשים בעבר הירדן את חזון המדינה הלאומית הפלשתינית, מייד זורקים לו שהוא רוצה לגזול את הארץ הזאת מבעליה, העם הירדני! על כורחו הוא נאלץ לחפש לעם הפלשתיני "חסר המולדת" מקום למדינה בתוך הרבע המסכן שהבריטים הותירו ליהודים משטח המנדט, כלומר, לחלק את הארץ חלוקה שנייה, שגם תעמיד בסימן שאלה את עצם שרידותה של המדינה היהודית וגם תהפוך אותה לקריקטורה.
חשוב גם לציין, שבירדן חי רק עם אחד, זה שמזהה את עצמו כ-'פלשתיני'. יש שם גם בדואים, אבל הללו אינם רואים את עצמם כעם נפרד. יוצא, שבשטח שהיסטורית הוא ארץ ישראל, וממילא בפיהם הוא 'פלשתין', יושב עם שמגדיר את עצמו כ-'פלשתיני', ובכל זאת - זו ירדן, וממילא אין לפלשתינים בית והיהודים הם אלה שחייבים לספקו להם מתוך החלק הדל שנשאר להם.
אם נמצאים עדיין יהודים בישראל שאינם מוכנים להשתתף בקומדיה הזאת וטוענים שחלוקה אחת של ארץ ישראל היא מספיק ודי, אזי הללו מכונים קיצונים, משיחיים, הוזים, ואפילו - פשיסטים.
ובכן, אני מוכן להסתכן בכל אלה ולומר, שכל ערביי ארץ-ישראל המערבית, משני צידי הקו הירוק, יכולים לחיות חיים מלאים תחת שלטון ישראל, אולם חלקם יהנה מאוטונומיה משלו ואת הצבעתו הלאומית לא יעשה בכנסת ישראל בירושלים, כי אם בארץ ישראל המזרחית - בין אם יקראו לה 'ירדן' ובין אם ישנו את שמה ל'פלשתין'. אפילו חכמי אוסלו גילו את הפטנט הזה כאשר אפשרו לערביי ירושלים המזרחית שסופחו למדינת ישראל להצביע בבחירות לרשות הפלשתינית - בירושלים, בדואר ברחוב צלאח-א-דין. כך גם מצביעים אזרחים אמריקנים, צרפתים ורוסים כאן, לבחירות כלליות המתקיימות בארצותיהם.
האם כתוצאה מזה יאבד למדינת ישראל אופייה היהודי? הצחקתם אותנו.
