התקשורת הישראלית העכשווית ממוקמת שמאלה למרכז. מישהו התלוצץ פעם שלו נערכה הצבעה רק בקרב עיתונאים, מרצ הייתה המנצחת הגדולה ואחריה הקומוניסטים במקום השני. אין זו הגזמה. ההטיה הרעיונית שממנה נהגו להתעלם או לפטור אותה כסקרנות טבעית שיש לליברלים וחסרה לאנשי הימין, כפי שהסביר בעבר לכתבים ראש
רשות השידור דאז
מוטי קירשנבאום, היא כעת ברורה ושקופה בעליל.
ח"כ
שלי יחימוביץ', כיום יו"ר מפלגת העבודה ולשעבר מגישה בקול ישראל ובטלוויזיה, הודתה כי הצביעה לחד"ש בבחירות של 1999. ה"פוסט-ציונות" שפותחה בשבועונו של
אורי אבנרי "העולם הזה", באה לידי ביטוי שאינו מותיר מקום לספקות ב
עיתון הארץ במאמרו של
גדעון לוי ב-4 ביולי: "יום אחד העם הפלשתיני יתקומם על כובשו; הלוואי שהיום הזה יגיע מהר... כמו במשטרי עוולה ורוע אחרים, שסופם תמיד ליפול, גם סופו של המשטר הזה ליפול...לעתים המשטרים הללו נופלים בעקבות שפך דם נורא, כמו בסוריה, לפעמים הם נופלים מעצמם, כעץ תמיר שגזעו נרקב, כמו שהיה בברית המועצות, בדרום אפריקה ובמזרח אירופה. יום אחד כל זה יקרה, אין דרך אחרת. מוטב שהיום הזה יבוא במהרה, חבל שטרם הגיע".
ואילו התיעוב של "ידיעות האחרונות" כלפי
בנימין נתניהו היא כל כך לא רציונלית, שהעיתון פרסם סיפור פיקטיבי לחלוטין על קומיקאית בדואית. אולי החלקים "האנטי- ביביים" ברפרטואר הסטנדאפ שלה הם שפיתו אותו לפרסום הנלעג.
אבל זה לא תמיד היה כך. השמאל לא תמיד שלט בשיח התקשורתי, ולא היה לו הכוח לקבוע סדר יום אז כמו היום ל
עמוס שוקן או לנוני מוזס. הדמויות המרכזיות בציונות היו עיתונאים, רבים מהם ימינה למרכז, כמו בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו וזאב ז'בוטינסקי, וגם אנשים מן השמאל הלאומי דוגמת ברל כצנלסון.
מעריב עד 1970 היה ביתם של ותיקי התנועה הרוויזיוניסטית. הרצל רוזנבלום, עורכו של
ידיעות אחרונות במשך שלושה עשורים עד 1980, היה עמיתו של ז'בוטינסקי וחתם על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל כנציגם של הרוויזיוניסטים.
האירוע המציין את שליטת השמאל בתקשורת נשלל משמואל שניצר, בעל טור בכיר ועורך במעריב, פרס ישראל לעיתונות בשנת 1997 בזכות על עשרות שנים של עיסוק במקצוע ועל כתיבת אלפים רבים של מאמרים, בגלל מאמר אחד על יהודי אתיופיה.
זה היה סופו של עידן.
הממשלה מממנת רק את הצד "הנכון" של מלחמת התרבות מדוע אפוא נראה כי המחנה הלאומי, הדתי והחילוני, למרות כשרונותיו והמספר ההולך וגדל של הנמנים עליו, עדיין מוכיח כי לא הצליח לאתגר את האגף הפוסט-ציוני השמאלי, כשזה מגיע לעיתונאות ותרבות התקשורת? משבר זה הפך ברור יותר במהלך השבוע האחרון. לפני כשנה קנה איש ימין וציוני נלהב, שלמה בן-צבי, את הזכויות על העיתון מעריב. אבל נראה כי אין לו מימון מספיק, או לא חזה נכונה את עלות החזקתו של עיתון, וספק אם ישרוד את המשבר הנוכחי שבו הוא נתון. זאת ועוד, דווח כי עיתון ציוני יומי נוסף, "מקור ראשון", גם הוא בבעלותו של בן-צבי, נמצא במצוקה כלכלית, וחלק מכותביו אינם מקבלים את שכרם זה חודשים.
האתר הסאטירי "לאטמה" (בערבית - "סטירת לחי"), שנוסד על-ידי סגנית העורך האחראי ב"ג'רוזלם פוסט" קרוליין גליק, ונערץ על-ידי רבים בכל רחבי העולם בשל הצד הקומי שלו, נקלע למצוקה כספית חריפה. כפי שדווח בחדשות, כספו של אתר "לאטמה" הולך ואוזל, וסביר להניח כי ייסגר עד סוף החודש, אלא אם כן ניתן יהיה למצוא לו מקורות מימון חדשים.
בשנים האחרונות התנהל משא-ומתן בין רשות השידור ובין "לאטמה", אולם רשות השידור, גם לאחר שנתיים, לא הצליחה להחליט האם לספק לציבור הישראלי תוכנית סאטירית שתציב אלטרנטיבה ותתמודד בהצלחה עם ערוץ 2 והתוכנית הסאטירית השמאלנית פוסט-ציונית שלו - "ארץ נהדרת".
בראש משרד התרבות של ישראל ניצבת בארבע השנים האחרונות ח"כ מהליכוד
לימור לבנת, והיא ממשיכה למלא תפקיד זה גם בממשלה הנוכחית. ב-2012 חילק משרדה כ-100 מיליון ש"ח כתמיכה בעשרות תיאטראות ומוסדות תרבות אחרים, שמרביתם מתבוססים בסדר יום שמאלני. כפי שניתן למצוא באתר האינטרנט של המשרד, הנמענים הגדולים של המימון הינם תיאטרון "הבימה" (21 מיליון ש"ח), תיאטרון "הקאמרי" (12 מיליון ש"ח) ותיאטרון "בית ליסין" (11 מיליון ש"ח). גם שירות הסרטים הישראלי ממומן על-ידי משרד התרבות. האם מוגזם לבקש שהגב' לבנת תמצא דרך לתמוך באתר "לאטמה" ולשמור אותו בחיים? האם אין הם סמל תרבותי חשוב דיו לישראל?
רק בדצמבר האחרון, ממשלת ישראל, הנשלטת על-ידי הליכוד ומפלגת "ישראל ביתנו" הימניות, חילקו בנדיבות סכומים שהסתכמו ב-100 מיליון ש"ח לזכייני השמאל, ערוץ 10 וערוץ 2, ולתוכניות השולטות בטלוויזיה. ערוץ 10 איים בסגירה, וראש הממשלה נתניהו נבהל ונכנע ללחץ תקשורתי. אבל אין לחץ תקשורתי אמיתי כדי להציל את מקור ראשון ומעריב, או את "לאטמה". אחרי ככלות הכל, אין הם שייכים לצד "הנכון" של הסצנה התרבותית.
המחנה האנטי-ציוני של השמאל הקיצוני יודע להילחם. תחנת הרדיו "גלי ישראל", המשדרת בעיקר לאזור יהודה ושומרון, ספגה שלוש עתירות לבג"ץ שהגישה תנועת "גוש שלום" בדרישה לסוגרו. כל עתירותיה נדחו, אך ההוצאות הנדרשות כדי להפריך את העתירות הם נטל כלכלי על התחנה. "גוש שלום" יכול לרשום הצלחה נוספת במלחמת התרבות המתמשכת שלה נגד כל מה שנודף ממנו ריח של ציונות.
ההשתלטות הפוסט-ציונית על התרבות שלנו אינה רק תוצאה של אי-יעילות ממשלתית, אלא גם נעוצה עמוק בשורשים של מחנה הימין בארץ ובחו"ל. אין תמיכה יהודית מוסדית משמעותית בתרבות ציונית. העובדה שאפשר לציין רק אדם אחד, שלמה בן-צבי, שהיה מוכן לנסות ולהציל את הפרסומים השונים, החל מכתב העת "נקודה" שכבר אינו קיים, דרך "הצופה" שמוזג עם "מקור ראשון", ועכשיו מעריב - היא תעודת עניות לפילנתרופיה של המחנה הלאומי.
שלדון וד"ר מרים אדלסון עומדים מאחורי העיתון היומי הציוני המצליח "ישראל היום". הפוסט-ציונים היו מאוד יצירתיים בתגובתם. העיתון זכה לביקורת כמעט יומיומית על היותו "ביביתון", כלומר שופרו של ראש הממשלה. חקיקה כבר הונחה על שולחן הכנסת בניסיון לסגור את העיתון בטענה שבעליו אינו תושב קבע במדינת ישראל. כל הפעילות הזו אינה נחשבת בעיניהם פגיעה בחופש הביטוי. אדרבא, האשמה המוטחת בכל מי שמותח ביקורת על השמאל.
האמת העצובה היא שכשהדברים מגיעים לתקשורת, המחנה הציוני הוא עני, פניו התרבותיות חיוורות והתורמים לו כמעט שאינם בנמצא.