אל ירום לבבך

קַלּה כַּחֲמורָה

בּמְצִווֹת עָקֵב עַסְקִינָן בְּקַלָּה כַּחֲמוּרָה

מִצְוָה רְאוּיָה אִם נֶעֱשֵׂית בְּלֹא תְּמוּרָה

יֵשׁ וְהַמִּצְוָה קַלָּה וּלְעִתִּים הִיא קָשָׁה

עֲשִׂיַּת מִצְוָה זוֹ אֵינה תָכְנִית כְּבַקָּשָׁה

יֵשׁ מִצְוָה קַלָּה אַךְ הִיא בָּעָקֵב נִדּוֹשׁה

בְּעֵקֶב כָּכָה רָשִׁ"י שָׁם פֵרְשָׁהּ

אֵין מְחִילָה לָעוֹשֶׂה עַוְלָה בְּכַוָּנַת זָדוֹן

וְלִמְבַטֵּל מִצְוָה שֶׁבֶּעֵינָיו חַסְרַת הִגָּיוֹן

הַמִּצְוָה הִיא הַבָּעַת תּוֹדָה וְגָם תְּפִלָּה

הִיא חֲרָטָה עַל עַוֶל שֶׁנַעֲשָׂה וּמְחִילָה

עֲשִׂיַּת מִצְוָה לַזָּקוּק וְלַזַכָּאי לָהּ תִּקְוָה

הִיא הוֹקָרָה לַזֻּלָּת כְּמִין מֶחֱוָה לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה כך אומר דוד המלך בתהלים, פסוק שאנו חוזרים עליו בכל תפילה שמשמעותו היא שרק החיים יכולים להלל את הקב"ה ולא אלה שכבר אינם וטמונים באדמה. לכן כאן אנו מבקשים מהאלהים לתת לנו חיים בעולם הזה כדי שנוכל לעשות מצוות ולהללו ולשבחו על כל אשר עושה למעננו, וזה גם מביא אותנו לעשות לאחרים מה שהקב"ה עושה ונותן לנו. אם נבחן את האמור בברכה שברך בה הקב"ה את עושי המצוה הכונה לאלה שעדין נמצאים בָּעולם הזה ולא ולאלה שיגיעו לְעולם הבא. בפרשה מדובר על העולם הזה. כי מה מבטיח הקב"ה לאדם:... וּבֵרַךְ פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך, וזה רק בעולם הזה. ניתן לומר כי בתורה לא נזכר הביטוי עולם הבא בפרוש. אנו מוצאים רמזים דקים מאד לעולם הבא בתורה, שרק עין בוחנת מבחינה בהם. אף על-פי כן רבותינו ז"ל יחסו חשיבות רבה לעולם הבא. כי המצוה שאדם עושה היא קימת לעד, אומנם הוא עושה אותה בעולם הזה, אך היא גם נשארת לאחר לכתו וימצא גמול על כך לאחר מותו בעולם הבא . המושג העולם הבא הופיע בתקופת בית שני. וזה לקוח מתוכן הברכה: ברוך אתה ה' אלהינו מן העולם ועד העולם, הוא העולם הבא. והרי גם נאמר:ומלכותך מלכות כל העולמים, דהיינו קים יותר מעולם אחד העולם הזה והעולם הבא. כפי שאמרנו בפרשת ואתחנן על האיסלאם שניזון מהתורה ומהמקרא = הקוראן בתרגום לערבית , הוא עשה מהעולם הבא עולם מוחשי כמו העולם הזה, בעיקר הוא "מוֹכֵר" את זה לאלה שמוכנים למות במלחמת מצוה כפי שמתוארת על-ידי האיסלאם, על די כפית דת האיסלאם בכוח על כל העולם, לכן התפתח מושג הַשּׁוהֲדַאאְ (המתים על קידוש מוחמד והקוראן). וקבעו גם לַשּוּהָדַאאְ פרס בדמות שבעים בתולות (חוריאת אל ג'נה) . לעומת דברי חז"ל שאמרו לנו, להלחם כדי לחיות שנאמר: וחיית בה. השפעת ההלכה ודברי חז"ל על האיסלאם מקורה בעובדה שהאיסלאם קם והיה לדת לפני כ-1431 שנים כלומר אחרי חרבן בית שני. ומוחמד וחבריו (אצחאבהו) שערכו את הקוראן ,לא עשו אבחנה בין דברי התורה בכתב לבין דברי התורה שבעל פה. אל ירום לבבך "אל ירום לבבך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך"( ח'/ י"ד) האם זאת מצות לא תעשה, כדי שתהא עושה מצות עשה , להיות עָנָו ולזכור כי היציאה ממצרים הייתה מעשה של הקב"ה על-ידי נביאו משה ששם הראה לכם את כוחו וְעּצֶם ידו ואתם אמרתם זה: כֹּחִי ועֹצֶם יָדִי (ט/טז) . אנו מוזהרים בפרשה זו שלא ירום לבבנו ונאמר אני ואפסי אין. ולומר חלילה זה לא בכוחו של הקב"ה, אלא בכוחנו. לכן צריך לדעת כי הכוח לבדו איננו יכול להיות תחליף לחכמת השיחה והדיבור תחילה, ורק אם זה אינו מועיל ניתן להשתמש באמצעי שכנוע אחרים. זה מה שעשה הקב"ה בהוציא את ישראל ממצרים על-ידי משה עבדו. צוה עליו להתיצב בפני פרעה לדבר אתו ולומר לו: שלח את עמי ויעבדנו, ומשלא שעה לדבור זכה למכות עד אשר אמר הן. לכן מְצֻוֵּה עמנו להיות עָנָו כמשה ונאמר לו: אל ירום לבבך.. . הרמב"ם תוהה ושואל כלום יש מצווה האומרת: אל ירום לבבך? אלא שהמצוה היא להיות עָנָו כמידה טובה של האדם. חז"ל אף הוסיפו לאמר: לא רק להיות עניו מאד, אלא ענו מאד מאד, עד שְׁפַל רוּחַ. את שאלת הָעֲנָוָה עוררה תהיות רבות, למשל האם גאוה מעטה לַמְּלַמֵּד תורה מותרת? רש"י מסכים למעט גאוה כשמדובר במחנך-תלמיד חכם, שצריך שתהיה לו השפעה על תלמידיו ושלא יזלזלו בו. ברם יש פוסקים שאמרו "לא מינא ולא מקצתא", אף פירור של גאוה אסור לו שיהיה גם אצל המחנך, כי הרי המחנך משמש דוגמה ומופת לתלמידיו ועליו ללמד מה משמעות הענוה, איך יעשה זאת אם לא מקיים את אל ירום לבבך ומתנהג בגאוה ולו מעטה. שכר מצוה מצוה חובה על בני ישראל של אז ושל ימינו לקים כל מצוה בתרי"ג מצוות כל אימת ומזדמן לנו לעשת מצוה. כי אז נזכה לברכה המובאת בפרשת עקב : ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לךְ (ז/יב,יג) הכונה היא שאם תטיב עם הבריות ייטב גם לך. רש"י סווג את המצוות לקלות ולמצוות חמורות. הכלל היא שיש לקים מצוה קלה כחמורה, אלא שיש מצב המאלצים את האדם לקיים מצוה עקב ביטול מצוה אחרת, כגון הצלת נפשו של אדם על-ידי הסעתו בדחיפות לבית חולים בשבת, כאן אתה מקיים מצות הצלת נפש הדוחה מצות שבת. וכפי שאמרנו רש"י מבהיר לנו שיש להמיר הפועל עֵקֶב בַּשֵּׁם עָקֵב, כי יש מצוות קלות שאדם דש אותם בעקביו. והכונה לכך שעושים אותן כלאחר יד. עושים מִצְוָה אחת עֵקֶב עשית מִצְוָה אחרת. אם אינני טועה שהתפלה היא מצוה חשובה, אם בבואך להתפלל שכחת שלא בזדון לברך על להתעטף בציצית, זו מצוה קלה שאתה שכחת שלא בזדון לעשותה עֵקֶב עשית מצוה חשובה אחרת. והרי סוג מצוות חשובות ובעלות משקל רב שאין אדם יכול שלא לקימן כגון: כל אחת מעשרת הדברות או למשל. מצוות ישוב הארץ. או עשית צדק במשפט. או ואהבת לרעך כמוך. או המצוה להיות יוצא צבא ולהלחם על הארץ ועל תושביה, להלחם על קיומה של מדינת ישראל, זו מצוה מן השמים. יש מצוה שעשיתה לא רק עושה למקבל נחת רוח, אלא מקבל שכר שלא צפה לו. כי הרי אין לצפות לשכר על עשית מצוה, כי: שכר מצוה מצוה . והמתחיל במצוה עליו לגמור אותה (זו אימרה משל רש"י) , אחרת יזכה בה מי שיגמור אותה כפי שזה קרה בהעלאת עצמות יוסף לארץ, כיון שהדבר נעשה על-ידי משה הוא זכה במצוה ולא אחיו של יוסף. והרי ספור מעשה שממחיש את עשית המצוה גמירת עשיתה ושכרה בצדה . פעם אחת התחפש המלך לעני באחד העם, ויצא לראות איך מתנהגים צאן מרעיתו אם הם עושים מצוות בלב שלם. המלך הגיע בערב שבת לעיירה יהודית מחופש. המלך שם פניו לבית הכנסת לתפילת ערבית של שבת, בדרכו פָּגַש בראש הקהילה, אך זה תעלם ממנו והמשיך ראש הקהילה אף הוא את דרכו לבית הכנסת. בתום התפילה ראש הקהילה התחמק ויצא. אך אדם מהמתפללים שבגדיו לא העידו עליו כבעל אמצעים, פגש במלך המחופש והזמין אותו לעשות את השבת אתו בביתו. המלך נענה להזמנה בחפץ לב ונכנס לבית המארח העני שברך את בני ביתו בשבת שלום והתישב הוא עם אורחו ועשרת בני ביתו סביב לשולחן. אחרי הקידוש הגישה אשת המארח את הארוחה. אלא שהתפריט היה דל מאד וכלל : לחם, ירק גינה, ודג אחד, האמור להספיק לכל בני המשפחה ולאורח. המארח ברך המוציא לחם מן הארץ ושם בצלחת האורח את החלק הארי של הדג ואילו הראש ושארית הדג חלק בין יתר בני המשפחה. המלך היה נבוך ובקש מהמארח שיפטור אותו מאכילת הדג ולהסתפק בלחם ובירק הגנה. אמר לו המארח: השם שלחך אלי לזכותני בעשית מצוות הכנסת אורחים ואתה רוצה למנוע ממני לגמור אותה? אנא אכול את הדג והשם יגמול לך מחסדיו והוסיף: אל נא יצר לבך עליך, בני המשפחה ישמחו לזכות אף הם במצוה ויסתפקו בשארית הדג. המלך אכל ושבע והדג בצלחתו לא פחת. אמר לו המארח לאורח הראית הגם הבאת ברכה לביתי וגם זכיתני לגמור מצווה. בצאת השבת אחרי ההבדלה, הלך האורח לדרכו כשהמארח מלוהו ומתנצל על כי לא היה יכול לכבדו בארוחה טובה יותר בגלל מצבו. לא עברו ימים והנה העני מקבל זימון לבית המלך למשפט. תמה העני ואמר לעצמו: מה כבר עשיתי שאני מובל למשפט? בהכנסו לפני המלך הרים ראשו ומה ראו עיניו את העני שארח אותו בביתו מהודר בלבושו ויושב על כס המשפט. שפשף עיניו שמא אינו רואה היטב, אלא שזו הייתה המציאות. פתח העני והתנצל בפני המלך על כי לא עשה די לכבודו בעת שהתארח אצלו. הסה אותו המלך ואמר לו: לו רבים היו נהגו כמוך, עושים מצוה כפי שאתה קימת אותה מבלי לצפות לגמול ועשית מצוה לשמה , לא היה נשאר דל ואביון בממלכה. היטבת עשות בני, לכן אני שמך בארמון המלך כמארח וכל מחסורך עם בני משפחתך עלי. אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁבְּכֹחוֹ לְקַיֵּם אֶת כֹּל הַתַּרְיָ"ג

יְסֻלַּח לוֹ אִם עֵקֶב קִיּוּם הַתַּרְיָ"ג בַּקַּלָּה חָרַג

כִּי כֹל הָעוֹשֶׂה דְּבָרוֹֹ, יַעֲשֶׂה זֹאת תוֹכוֹ כְּבָרוֹ

גָּם הָעוֹשֶׂה מִצְוָה לְחֲבֶרוֹ תְּהִי מִצְוָתוֹ שְׂכָרוֹ

כַּךְ לֹא יְהֵא דוֹאֵב וּבָאָרֶץ לָבֶטַח יֶשֵׁׁב

זָכוֹר כִּי אַתָּה אוֹרֵחַ עֲלֵי אֲדָמָה זָכוֹר וְשָׁמוֹר

הָכֵן עַצְמְךָ בַּּפְּרוֹזְדּוֹר וְהִכָּנֵס לַטְרַקְלִין טָהוֹר

וְאַל יָרוּם לְבָבְךָ וְיִשְׂגַב כִּי לַאֲדָמָה אַתָּה שַׁב

עֲשֶׂה טוֹב זֶה אַתָּה חַב וְשֶׁלֹּא יִדְבַּק בְּךָ רְבַב

כַּךְ לֹא תְהֵא דוֹאֵב וּבָאָרֶץ לָבֶטַח תֶּשֵׁׁב

וּבְהָקִיצְךָ בָּרֵךְ עַל שֶׁחַזְרָה נִשְׁמָתְךָ אֱלֶיךָ שׁוּב

אֱמִר זֹאת שׁוּב וְשׁוּב הֱוֶֶה לְרַחֲשֵׁי לִבְּךָ קָשׁוּב

אַל תְּיַסֵּר וְאַל תִּתְיַסֵּר הֱוֶה אַךְ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקְךָ

כִּי הַבְּרִית וְהָחֶסֶד שֶׁנִּשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ יִתֵּן לְךָ

כַּךְ לֹא תְהֵא דוֹאֵב וּבָאָרֶץ לָבֶטַח תֶּשֵׁׁב