6 חודשים חלפו מאז הורכבה ממשלת נתניהו השלישית, העיתונאי לשעבר
יאיר לפיד הפך לפוליטיקאי בהווה ולמשרד החינוך נכנס איש מעשה שכבר מזמן לא ראינו כאן, הרב
שי פירון בחר לחולל סופת הוריקן במסדרונות המאובקים בתחום שכבר ראה כמעט הכל, אחרי כל כך הרבה דיירים :
שולמית אלוני,
יוסי שריד,זבולון המר,
גדעון סער ועוד רבים שכל אחד מהם בחר בדרך שונה לנסות ולהטביע את חותמו על המערכת למען הדורות הבאים, אך הגיע הזמן לעצור ולשאול האם יש צורך לשנות משהו? אז כדי להמחיש טוב יותר את הנקודה אשתמש בהשאלה בשורה מסיפורה של לאה דולדברג, דירה להשכיר. הנאים התכנים בעינייך?
מספר מהלכים ניתן למנות בקדנציה הנוכחית בהובלת השר פירון:
ביטול שיטת המיקוד לבחינות הבגרות, הניסיון לבטל את בחינת הבגרות בהיסטוריה ובשבועות האחרונים מתרכז הדיון בביטול בחינת המיצ"ב שהגיעה לכאן במהלך שנות ה-80 במטרה לשמש כלי למדידת הישגים לימודיים,אך עד מהרה הפכה הבחינה לכלי מבדל בין בתי ספר בישובים אמידים לאלו שפחות ומצאה עצמה מסייעת בהדגשת פערים חברתיים. זוהי למעשה תקרת הזכוכית של מערכת החינוך.
כמה קשה הניסיון לבחון האם דפוס העבודה המוכר כל כך מקדמם את התלמידים או שדווקא יוצר דיכוי לחשיבה ביקורתית,יצירתיות, הטלת ספק, הפחד משינוי מוביל בחירה שלא להשתמש בשיטת ניסויי וטעייה בדיוק כמו נהלים צבאיים שהשתרשו פה עוד מימי המנדט הבריטי ואז אמרו,עוד שנה מקסימום שנתיים זה ישתנה, אך איש לא חשב לפתוח אותם לדיון ובחינה מחדש כי זה מפחיד זו המגמה גם בחינוך.
שאלה נוספת שעולה מלבד תכני הלימוד הוא מקומו של המורה. התואר הזה שכבר אבד מזהותו והפך מעורפל. מי הוא, מה תפקידו ועד כמה הוא באמת מרכזי בסדר יומו של התלמיד הבודד? על הכינוי מחנך הס מלדבר כי מי חושב שאדם שכל תכליתו היא להכין לבחינה שתתקיים אי שם בלוח השנה יכול להנחיל ערכים כמו כבוד, ערבות הדדית, יכולת להיות קשוב לאחר כי דווקא המנהיג בכיתה לא באמת יכול לראות אל מעבר לאופק כשהוא מתעסק בכל יום בדאגה להשאיר את ראשו מעל פני המים ולהסתכל בצפייה אל החופשה הקרובה.
ומה לגבי שיעורי החברה? שגם הם שכחו מאין באו ולשם מה נוצרו, לעצירה, לשיחה רגישה בין תלמיד למורו, ללמד מצוות בין אדם לחברו, לתהיות על העתיד ומה יעשה כשיגדל, לטעת בו תקווה שכמעט הכל אפשרי גם אם לא מוכר, שיידע שמותר לו לשאוף, לחלום ולקוות לשאול, וגם לדרוש תשובות.
ואחרי כל זה צריך להגיד את האמת, העסק רקוב ותוכנית ההבראה של השר פירון לא תביא לפתרון קסם. כל אחד משרי החינוך שהיו כאן השאיר משהו, האחד תמונה, השני רפורמה, אך מעטים מהם זכו לסיים קדנציה שלמה , רגע אחרי שמתחו במו ידיהם את סרט הסיום של פרויקט חשוב ובעל ערך ואז משהו בא במקומם, ושינה את הכל מהיסוד, ככה באמת אפשר לצור ולעבוד?
מסקנה אחת עולה מכאן והיא לא מעודדת, כל אותם השרים הם אותה גברת אבל בשינוי אדרת. במשרדו של פירון תלויה תמונתו של ראש הממשלה הראשון,
דוד בן-גוריון, שנהג מידי יום בעמידת ראש בחוף הים, כי אז היו שטענו כי זה מוליך בצורה טובה יותר את הדם מהמוח לשאר חלקי הגוף. האם השר כשבחר להעז ולעשות מה שלא חשבו לפניו, בעצם נפל על הראש?
