לראשונה מאז קום המדינה, נכונה ממשלת ישראל להתייחס לביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית". לאורך השנים, עם התרחבות שיפוטו של בג"ץ והתערבותו הרבה, רבים חשים כי החלק הראשון של המשוואה נחלש. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, זה הרי מובן מאליו. השפה העברית, זכות השיבה, דגל והמנון המדינה – יהודים כולם.
במגילת העצמאות, מוגדרת המשוואה כך: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
כמובן, אין שימוש מהותי במילה "דמוקרטיה", אך כלל עקרונותיה מובאים כאן – חירות, שוויון זכויות לכלל אזרחיה, ללא אפליה של דת, גזע ומין, חופש דת ועוד. בשנים האחרונות, עם שינוי התפיסה של הימין המדיני, שהחליט להפוך להטות את הגלגל ימינה. אחרי שנות השלטון הראשונות במדינה של השמאל, ואחרי שנות הכרסום השלטוני של בג"ץ, עלו הצעות חוק שתואמות את הרוח הלאומית. אלו אומנם לא חוקים דתיים, שהרי אלו לא נחקקו מאז עזיבתו של בן-גוריון את כנסת ישראל, אך הם חוקים שמנסים להציב את ייחודיות הלאום מעל לערכים הדמוקרטיים. בין השאר ניתן לשים בשורה זו את חוק העמותות, שדרש את הפסקת התערבותן של מדינות שונות בנעשה בישראל, חוק הנאמנות, שדורש הצהרת נאמנות למדינה, וכעת גם חוק היסוד שיגדיר את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
פספוס העיקר
בטווח נמצאות כמה וכמה הצעות, כשעל כולן התעלתה שרת המשפטים,
ציפי לבני, בדורשה להרכיב ועדה בראשה תעמוד פרופ'
רות גביזון. מטרתה העיקרית היא פוליטית, בניסיון לעקר את הצעת החוק של
איילת שקד ו
יריב לוין, שקושרים את ארץ ישראל למדינת ישראל באופן בלתי ינותק.
ניתן להניח שגביזון תחיל את העקרונות שליוו את אמנתה שלה, שכתבה במשותף עם הרב יעקב מדן. אמנה זו מתייחסת לשבות, למעמד אישי, למעמדה של השבת, ובכלל לקשר בין הדתיים והחילונים במדינה, בעוד אין התייחסות של ממש להגדרת הלאום – ככל הנראה מתוך הנחת יסוד כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים, ואין צורך לעגן זאת בחקיקה. הניסיון העיקרי של האמנה הוא להציב מציאות בה שני הצדדים – גם הדתי וגם החילוני הולכים זה לקראת זה עד כמה שאפשר, וכך, מתוך הפשרה מגיעים לכר פורה של הסכמיות.
בלי להתייחס אל האמנה עצמה, בה יש עקרונות תקינים יותר לחברה הישראלית, עצם הניסיון להתמודד עם מהות השסע הפנימי בין דתיים וחילונים הוא מוערך ויש לברך עליו. אלא שלבני מפספסת את העיקר, בניסיון לעקר פוליטית הצעות אחרות.
"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית".
אם חותמי מגילת העצמאות יכלו להתייחס לקשר בין עם ישראל לארצו, מדוע לא תוכל לבני להתייחס אליו בניסיון שלה לחוקק חוק יסוד מהותי? הקשר בין העם הפלשתיני לארץ ישראל הוא קשר רופף במקרה הטוב. חוק יסוד שיגדיר את ארץ ישראל כביתו של העם היהודי יהווה סתירה עקרונית לניסיונותיה של שרת המשפטים להקים מדינה פלשתינית בארץ ישראל. בחוק שמגדיר את זהותה של מדינת היהודים לא ניתן להתעלם מהארץ בה בחרו היהודים להקים את מדינתם.
