לאחרונה ניתן פס"ד בבית המשפט השלום שדחה את תביעתו של עו"ד שטוב לפיצויים בגין החרמתו על-ידי ביה"ד הרבני במשך שנים רבות.
העובדות בקצרה הן כדלקמן: שטוב פגע בכבודו של אב בי"ד רבני בירושלים וחוייב להתנצל. הוא סירב ונאסר עליו להופיע לפני אב ביה"ד. מדובר בבי"ד של הקדשות וממונות שפעל בירושלים ושטוב היה מנוע מלהופיע בפניו במשך 7 שנים.
שטוב תבע פיצויים מביה"ד הרבני ומהמדינה, ותביעתו נדחתה על שני חלקיה. דחיית התביעה נגד דיינים נומקה בכך שהדיינים חסינים מפני תביעה מכוח פקודת הנזיקין.
דחיית התביעה נגד המדינה נומקה בכך שהמדינה אינה חבה באחריות שילוחית לעוולות שביצע ביה"ד אלא במקרים חריגים.
ביהמ"ש קבע שרק אם היה מוכח שביה"ד פעל בחוסר סמכות היה מקום לחייב את המדינה בפיצויים. ביהמ"ש לא מצא שביה"ד פעל מתוך חריגה מסמכות, ובכך טעה עם כל הכבוד.
ביה"ד הטיל את החרם תוך הסתמכות על תקנה נא' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. התקנה קובעת- ""בית-הדין יכול להפסיק את הופעתו של כל מורשה במשפט, אם הוא רואה שהמורשה מפריע להוציא דין אמת לאמיתו או שאינו מציית להוראת בית-הדין או שאינו מתייחס לבית-הדין בכבוד הראוי".
אין מחלוקת שהתקנה מסמיכה את ביה"ד הרבני להפסיק הופעת עו"ד רק באותו משפט שבו התנהג עוה"ד שלא כראוי. הוא לא מוסמך להטיל עליו חרם כולל ולאסור עליו הופעה בכל תיק ותיק, בגלל אי כיבוד ביה”ד במקרה אחד ויחיד. גם ביהמ"ש הסכים לפרשנות, ושלל את פרשנותו של ביה"ד הרבני.
חרף זאת קבע ביהמ"ש שהדיינים לא חרגו מסמכותם וקשה להסכים אתו. תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, הם חקיקה שיפוטית. אלה כללים שנקבעו מכוח סמכותו הטבועה של ביה"ד הרבני לקבוע את סדרי הדין שלפניו, כמו שכל רשות שיפוטית רשאית לקבוע. בגצ קבע שהסמכות הטבועה של ביה"ד הרבני איננה בלתי מוגבלת. היא חייבת להיות מופעלת באופן סביר.
קשה לראות מה הסבירות בהוראה גורפת שמונעת מעורך דין להופיע לעולם ועד לפני ביה"ד. הוראה כזאת לא רק שהיא לא סבירה, אלא בלתי חוקתית. היא פוגעת ב
חופש העיסוק של עורך הדין, שמוקנה לו מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק.
לפיכך חרג ביה"ד מסמכותו והיה מקום לפסוק פיצויים לשטוב.
