הסיפור הבא אירע באמצע שנות ה- 90 של המאה הקודמת.
בנימין נתניהו היה התקווה המרחפת של הליכוד לחזרתו לשלטון. בשלטון אחז אז בגאון
יצחק רבין ("אני אנווט","אני אחליט", "אני" ו"אני"...) ועימו מפלגות העבודה , מר"צ וכמובן שס. מימין ייהום הסער - הימין עמד במתקפה על השלום ונתניהו הוביל את המתקפה.
משה ארנס - מטפחו של נתניהו, כבר נחשב ל"סוס פוליטי מת",
יצחק שמיר הפך להיסטוריה,
דוד לוי פרש - נזרק לכלבים ו
אריאל שרון נשאר קטן וצעקני. ביבי נתניהו הצעיר וה"ירוק" כבר היה חנוט בחליפת "ראש הממשלה הבא" ואילו עוזריו הצעירים - שי בזק ואייל ארד, רק חנטו אותו בעניבה המתאימה. על תקן "ראש הממשלה הבא" הוא יצא לפגוש את מי שעתידים- עלולים להיות שותפיו לקואליציה - גועליציה. אחד מהם היה אדמו"ר צעיר עם חסידות לא קטנה אך בעיקר עצמאית שנעה כמו ירח סביב שלושת כוכבי הלכת החרדים - "אגודת ישראל", "דגל התורה" ושס. זו הייתה חסידות בלזא (בבחירות 1996 היא נחתה בסופו של דבר ב"יהדות התורה" - בקטע- קרע ה"מאחד" שבין אגו"י ל"דגל התורה") ואדמו"רה הצעיר היה ראשון המנהיגים החרדים שקיבלו את נתניהו לשיחה.
לא לחינם הלך נתניהו דווקא לאדמו"ר מבלזא , שהרי חסידות הייתה ידועה אז כ"יונה צחורה" (להבדיל מלאומנותה דהיום...) וקשורה למפלגת העבודה ולש"ס, יותר מכל גוף חרדי אחר. נתניהו הנץ נשאל ע"י האדמו"ר מבלזא - מיד עם היכנסו לפגישה, בזו הלשון:"הלנצח תאכל חרב"? נתניהו - חילוני מושבע עם עבר רפורמי, לא הבין את העוקץ התורתי ואת הדרש שבשאלה הרבנית , ולכן ענה בערך כמו תינוק דבית רבן שעוד לא מצאו לו מוסד לימודי:"מה זה שייך לתקופתנו, נדמה לי שזה היה מזמן, משהו שלקוח מהתנ"ך, לא? לאדמו"ר מבלזא הייתה אז סבלנות ברזל ולאחר שהבליע את חיוכו הוא הסביר לח"כ היומרני בשלווה את הפסוק התורתי על-פי הדרש המתאים לו בימינו אנו. דקות לאחר שנתניהו יצא מעם האדמו"ר הפך נתניהו לבדיחה החדשה של חסידות בלזא.
פספס את היד המשוטת של היריב
כמעט שני עשורים עברו מאז אותה פגישה אך בטוחני כי נתניהו לא הפנים עד היום את השאלה הרבנית של האדמו"ר מבלזא, ובמיוחד לא נתן את דעתו על תשובתה. האיש הזה - המברבר על "שלום" וכו', עוד לא מבין ש"לאכול חרב" פירושו לשפוך דמים רק משום שאינו מוכן ללחוץ את היד המושטת של היריב. תשובתו הקרה וחסרת רגש השלום והפיוס לאירנים היא הדוגמה לכך שהאיש הזה רוצה להמשיך ולאכול חרבות אבל חבל שאזרחי המדינה ישלמו עבור תאוותו בדם.
הרגע שבו הנשיא האירני ושר החוץ שלו שלחו את ה"שנה טובה" לעם היהודי בכלל וליוצאי אירן היהודים בפרט היה הרגע שמנהיג ימני מנוח כמו מנחם בגין למשל היה מנצל לערוך עוד צעד לפיוס ולשלום. ובכלל, בתרבות המזרח העתיקה והמעטירה (שהיהדות היא החלק המוביל שלה) עניין אי הענקת היד והברכה לזה שהושיטה הוא עניין של יותר מעלבון צורב (ראה פרשת מלחמת בני עמון בדוד המלך).
ברגע שמושיט היד לברכה מושיט את ידו אמורים להישכח אותם "פכים קטנים"- או אולי גם גדולים, שהעיבו על השלום בין הצדדים. לנתניהו היה אח"כ מספיק זמן- בחדרי חדרים, לשאול את האירנים למה ומדוע איימו על ישראל ומה יהיה בעתיד. אבל את היד ואת הברכה המושטת הוא היה חייב ללחוץ , לקבל ולהחזיר. נהפוך הוא, הוא עצמו היה צריך להכות על חטא כי לא שלח ברכה לצום הראמדאן ואח"כ ל"עיד אל פיטר", לכל עשרות מיליוני האירנים. אבל נתניהו נותר בשלו- מנהיג מערבי מכופתר ללא הבנת תרבות המזרח ובעיקר ללא מוטיבציה למצות מחווה שלום דתי ותרבותי עד תומו.
בשנים האחרונות הפכה אירן - בעיני ישראלים ויהודים (כמו טורקיה למשל...) ל"אויבת עם ישראל מאז ומעולם ולעד" , אבל למעשה מדובר במדינה מוסלמית שיהודייה תמיד נהנו מחופש דתי וכלכלי - ולא רק בימי השא הפרסי, אלא גם מימיו של הייטואללה חומייני ועד ימים אלה ממש. יהודים מאירן נוחתים לביקורי משפחה בארץ ואילו מכאן נוסעים לשם. יהודים פרסים עשירים מבריטניה וארה"ב מנהלים עסקים אדירים באירן ואיש אינו מצר את רגליהם. היהדות פורחת באירן ללא שום מחסום ורדיפה (לעומת חוקים אנטי דתיים יהודים בהולנד, ארה"ב וגרמניה...).
ברכת "שנה טובה" של נשיא אירני חדש - מול העבר הלא רחוק, הוא בעצם משב רוח רענן להחזיר נשכחות חיוביות. אבל לנתניהו יש עיקרון אחד שאותו ירש מהפילוסופיה של הרצל וז'בוטינסקי - להיות המחסום האירופאי והאמריקני הלבן מול הברברייה במזרח, גם במחיר דמים ומלחמה.
אינני יודע מה ילד יום אך בטוחני שהאיש הזה - נתניהו שמו, אטום לרחשי השלום המזרחיים על גינוניהם וכאיש מערבי וחילוני הוא גם אינו רגיש לתוצאות הרות אסון שיכולות לנבוע ממדיניות זו. כבר בשנות האלפיים המוקדמות - עת כיהן הלה כשר החוץ, הוא סירב להניח לשגריר ישראל דאז בבלגיה -
שאול עמור המנוח (יוצא מרוקו), לנהל מו"מ ישיר עם מנהיגי הערבים המרוקאים בבלגיה על-פי המנהגים ה"מאגרבים", כדי להביא לרגיעה בין יהודי בלגיה לערבים המרוקאים. נתניהו הבהיר לעמור כי "רק בדרך מדינית-מערבית ננקוט, גם במחיר הסלמה ולא נרקוד על-פי החליל הערבי והמזרחי".
היה טוב אילו יוצאי אירן בישראל ובעולם היו יוצאים מהתקרנפותם והתבטלותם ויוזמים הבנה ודיאלוג עם ראשי המדינה בה גדלו וגידלו את עושרם, אושרם ודתם. לפני פחות מעשור הובילו במדינת ישראל מספר אישים יוצאי אירן שאפילו הביעו רצון לתווך בין ישראל לארץ מכורתם , אירן. היו אלה הנשיא לשעבר -
משה קצב, הרב הראשי לשעבר - הרב
אליהו בקשי דורון, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר -
שאול מופז והרמטכ"ל הנוסף לשעבר -
דן חלוץ. מאז הנשיא לשעבר נמק בכלא, הרב הראשי לשעבר אף הוא חי בחשש לביקור ממושך בכלא, דן חלוץ התנדף פוליטית מאז "מלחמת לבנון השנייה" ואילו שאול מופז הוא ח"כ שולי באופוזיציה ותו לא. אבל ליהודים יוצאי אירן - גם בעולם, מנהיגים משכילים ופיקחים ועליהם להבין שאם עתיד עמם היהודי (בישראל, בעולם ובאירן עצמה) ופרנסתם גם יחד יקרים להם הרי שהם חייבים לא להותיר את נתניהו ואת ההנהגה בישראל בודדים בניהול המו"מ האפשרי לשלום עם אירן.
