בארץ ישראל קם העם היהודי בה יצר נכסי תרבות והנחיל לעולם את ספר הספרים הנצחי. בפלשתינה המנדטורית קם העם הפלשתיני, חלק בלתי נפרד מן האומה הערבית, והנחיל לעולם את השוהדה.
בארץ ישראל המערבית לירדן שוכנים שני עמים, שתי תרבויות, זרות ובלתי מתפשרות, אשר האחת שואפת לדו קיום והשנייה דורשת את השמדת הראשונה. כל מטרה של צה"ל מתחלקת לשלושה חלקים, וכך גם הישות הערבית אשר בארץ ישראל מערבית לירדן.
החלק האחד מצוי ברצועת עזה, מבודד ומפורד, לכוד בן הים וגדרות המערכת, בין ישראל ומצרים. מפלטו בים, במנהרות התופת וברכיבה על רקטות הקסאם.
החלק השני ביהודה ושומרון. בעבר היה חופשי להתערבב בשלום עם היהודים. עתה, בשל כוונותיו וביצועיו הזדוניים, מצוי תחת לחץ בלתי פוסק, גם מצד היהודים וגם ומצד אחיו הקיצוניים.
החלק השלישי, המסוכן ביותר לטווח הארוך, מחזיק בחירוק שיניים בתעודת זהות ישראלית. חלק זה מתפקד כחוד החנית של תביעת השיבה, ובמלים אחרות תביעת כיבוש פלשתין ונישול היהודים.
כל מנהיג של המדינה היהודית נאלץ להתמודד עם שלושת השיניים של הקלשון הננעץ כצנינים בצידיה של מדינת ישראל האפרוחית, טריטון המופעל בידית ארוכה, שקצה מעוגן בעולם הערבי-מוסלמי עתיר כח האדם והמשאבים החמריים.
אריאל שרון הינו המנהיג הראשון אשר מזהה באופן גלוי את שלושת השיניים הללו, ומחפש דרך להקהות את חודן. הוא מתחיל ברצועת עזה, ומשם הוא מטפס בעלייה. ה-חידוש מבית מדרשו של אריאל שרון הוא המושג של חד צדדיות. מכיוון שידוע וגלוי שכל הסכם עם ערבים איננו שווה את הדיו שבו נחתם, שהדדיות איננה באוצר המילים או בסולם הערכים הערבי, כל פעולה חייבת להיות חד צדדית, ללא תלות ברצון או הסכמת הצד הערבי. לכאורה, נטילת עוקצה של השן האחת, זו שברצועת עזה, הינו הקל ביותר.
דע-עקא, שיהודי גוש קטיף אינם משתפים פעולה, וטוב שכך. כלפי העולם חייב אריאל שרון להיראות קשיים עצומים מבית. ככל שיערים עליו עוזי לנדאו קשיים, כך יעלו מניותיו של אריאל שרון אצל מנהיג העולם החופשי. האסטרטגיה אם כך נכונה. טקטיקה שגויה. מחיר הפינוי הכוחני עלול להיות מעל ומעבר לכל דמיון, גם במעות וגם באנשים, שכן חזקה על הערבים שלא ירשו לפתיון העסיסי של ארבעים אלף חיילים להתחמק ממטר של אש וגפרית.
ולכן, אם אריאל שרון מעוניין להוציא מכלל פעולה את השן האחת של הטריטון, עליו להפסיק את המלחמה הפנימית, ולהעביר את כל כוח האדם אשר ברצועה אל הסכנה האמיתית. זו הצרה על ירושלים. שמוע שמעתי כי מסביב לבירת ישראל ישנם כחצי מיליון אויבים הצרים עליה יום וליל, חודרים ללב העיר ומשספים את גרונות גבירותיה הקשישות בכל עת שיחפצו.
ובאשר ליהודי גוש קטיף, חזקה עליהם שידעו להתגונן היטב, כאשר יפסיק הצבא מונחה הבג"ץ להגן על הערבים מפניהם. וכאמור לעיל נכון לגבי צפון השומרון, מודיעין, דרום יהודה וכפר הס.
לכאורה, רעיון עוועים, הפקרת היהודים לחסדי הפורעים הערבים. ובכן, לא בפעם הראשונה. מזה שנים אנו מופקרים לחסדי הפורעים הערבים, לגניבות לשוד לאונס ולדמי החסות. אולי כאשר יסוג הצבא תתהפך סוף סוף הקערה.
זו איננה דעתי. הדעה הזו רווחת בשתי קצוות הקשת הפוליטית. אני מצטט רבש"ץ מסוים אשר מסר לי כי בנחישות ועם רוס"ר אחד יוכל להשיג הרבה יותר שקט משכניו הערבים מאשר משיגים הטנקים של צה"ל המוצבים ביישוב בגוש קטיף, שפניהם למגננה, ופקודותיהם לא לזוז אלא אם יורים עליהם. אני מצטט קצין צנחנים במילואים, חסיד ארץ ישראל המצומצמת שלפני יוני ששים ושבע, אשר ישמח למסור את הגנת דולב ופסגות לאנשי המקום ללא פיקוחו או התערבותו של צה"ל. הוא איננו מעוניין שבניו יגנו על המתנחלים.
באוירה הנוכחית, כאשר כוחות האופל מנצלים את בית המשפט העליון כדי להפוך את צה"ל לזרוע הארוכה של ביילין ואבו מאזן לגרוש יהודים מעל אדמתם בארץ ישראל אולי עדיף לנאמני ארץ ישראל לחיות בלעדיו. ועדיף לראש ממשלת ישראל להשאיר את צה"ל ת"פ מדינת ישראל.
