אני חש כי זוהי זכות גדולה וכבוד רב לעמוד כאן היום לפניכם ולייצג את אזרחי מדינת ישראל.
אנו עם עתיק. תחילת קיומנו לפני קרוב ל-4,000 שנה, בימי אברהם, יצחק ויעקב. נדדנו רבות במהלך השנים, התגברנו על האויבים הגדולים ביותר, וביססנו מחדש את ההגדרה העצמית שלנו בביתנו ההיסטורי - ארץ ישראל.
מסעו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה לימד אותנו שני דברים - לעולם אל תוותר על התקווה; הייה דרוך תמיד.
התקווה מסמנת את הנתיב לעתיד. הדריכות מגנה עליו.
היום תקוותנו לעתיד ניצבת בפני האתגר של אירן חמושה בנשק גרעיני המבקשת להשמידנו. אולם אני רוצה שתדעו, שזה לא תמיד היה כך. לפני כאלפיים חמש מאות שנה, המלך הפרסי הגדול כורש סיים את גלות בבל. הוא פרסם הצהרה ידועה בה הכריז על זכותו של העם היהודי לשוב לארץ הקודש ולבנות מחדש את בית המקדש היהודי בירושלים. זאת הצהרה פרסית, וכך החלה הידידות ההיסטורית בין היהודים לפרסים, שנמשכה עד התקופה המודרנית.
אבל בשנת 1979, משטר קיצוני בטהרן ניסה להרוס ידידות זו. בזמן שהוא היה עסוק בדיכוי תקוותו של העם האירני לדמוקרטיה, הוא גם הוביל את קריאות "מוות ליהודים!"
מאז, נשיאי אירן באו והלכו. חלקם נחשבו מתונים יותר ואחרים נראו כקיצוניים. אך כולם כאחד ייצגו את אותה אמונה בלתי סובלנית, אותו משטר שלא שוכח שהכוח האמיתי באירן תמיד היה מוחזק בידי הדיקטטור הידוע בכינוי "המנהיג הגדול". ראשית האייתולה חומייני וכיום האייתולה חמינאי. הנשיא רוחאני, כמו הנשיאים שקדמו לו, הוא משרת נאמן של המשטר. הוא היה אחד משישה מתמודדים בלבד להם המשטר הרשה להתמודד לתפקיד. קרוב ל-700 אחרים נפסלו.
אז מה הפך אותו למקובל? רוחאני עמד בראש המועצה העליונה לביטחון לאומי של אירן משנת 1989 עד לשנת 2005. באותה תקופה, פעילים אירנים ירו למוות במנהיגי אופוזיציה במסעדה בברלין. הם רצחו 85 איש במרכז הקהילה היהודית בבואנוס איירס. הם הרגו 19 חיילים אמריקנים כשפוצצו את מגדלי חובר בערב הסעודית.
האם אנחנו אמורים להאמין שרוחאני, היועץ לביטחון לאומי של אירן דאז לא ידע דבר לגבי ההתקפות הללו? כמובן שידע. בדיוק כפי שידעו ראשי הביטחון האירנים על ההפצצות בביירות שבהן נהרגו 241 מארינס אמריקנים ו-58 צנחנים צרפתיים לפני שלושים שנה.
רוחאני גם שימש כמנהל המשא-ומתן הראשי של אירן בשנים 2005-2003. הוא תכנן את האסטרטגיה שאפשרה לאירן לקדם את תוכניתה הגרעינית מאחורי מסך עשן של מגעים דיפלומטיים ורטוריקה מרגיעה.
אני יודע שרוחאני לא נשמע כמו אחמדינג'ד. אולם כשמדובר בתוכניתה הגרעינית של אירן, ההבדל היחיד ביניהם הוא שאחמדינג'ד היה זאב בעור זאב ורוחאני הוא זאב בעור כבש – זאב המאמין שהוא מסוגל לעוור את עיניה של הקהילה הבינלאומית.
כמו כולם, הייתי רוצה להאמין למילים של רוחאני. אולם עלינו להתרכז במעשיה של אירן.וזהו ניגוד משמעותי, אותה סתירה יוצאת דופן בין דבריו של רוחאני למעשיה של אירן שכל כך מדאיגה.
רוחאני עמד פה, מעל במה זו, רק לפני שבוע ושיבח את הדמוקרטיה האירנית. דמוקרטיה אירנית, כך הוא אמר.
אבל המשטר שהוא מייצג מוציא להורג מאות מתנגדים פוליטיים וכולא אלפים רבים מהם.
רוחאני דיבר על "הטרגדיה האנושית שמתרחשת בסוריה", אבל אירן מסייעת באופן ישיר לאסד לטבוח רבבות גברים, נשים וילדים חפים מפשע בסוריה. אותו משטר גם תומך במשטר הסורי שרק לאחרונה השתמש בנשק כימי כנגד עמו שלו.
רוחאני גינה את "המכה האלימה של הטרור", אבל אירן הזמינה, תכננה והוציאה פגועי טרור בעשרים וחמש ערים על פני חמש יבשות בשלוש השנים האחרונות בלבד.
רוחאני גינה "נסיונות לשנות את המאזן האזורי דרך שליחים", אבל אירן פועלת באופן אקטיבי לערער את יציבותן של לבנון, תימן, בחריין ועוד מדינות במזרח התיכון.
רוחאני מבטיח "הידברות קונסטרוקטיבית עם מדינות אחרות", אבל לפני שנתיים סוכנים אירנים ניסו להתנקש בחייו של השגריר הסעודי בוושינגטון הבירה.
ולפני שלושה שבועות בלבד, ב-11 בספטמבר, סוכן אירני נעצר כשניסה לאסוף מידע לקראת פיגועים אפשריים נגד השגרירות האמריקנית בתל אביב. אכן הידברות קונסטרוקטיבית.
הלוואי שיכולתי להתרגש מהזמנתו של רוחאני להצטרף ל"גל" שלו – לעולם היוצא נגד אלימות וקיצוניות. אבל הגלים היחידים שאירן יצרה מזה שלושים שנה הם גלים של אלימות וטרור ששטפו את האזור והעולם כולו.
הלוואי שיכולתי להאמין לרוחאני אבל איני יכול, מכיוון שעובדות הן דבר עקשן, והעובדה היא שהרקורד האכזרי של אירן סותר לגמרי את הרטוריקה המרגיעה של רוחאני.
ביום שישי האחרון רוחאני הבטיח לנו שאירן "לעולם לא בחרה בהונאה... ובחשאיות" בכל הקשור לתוכניתה הגרעינית.
לעולם לא בחרה בהונאה ובחשאיות?! בשנת 2002, אירן נתפסה על חם כשהיא בונה מתקן תת-קרקעי לסרכזות בנתנז באופן חשאי. ואז בשנת 2009, תפסו את אירן שוב, הפעם כשהיא בונה מתקן תת-קרקעי ענקי להעשרת אוראניום ליד קום.
רוחאני אומר לנו לא לדאוג, הוא מבטיח לנו שכל זאת לא נועד לייצור נשק גרעיני. האם מישהו מכם מאמין לזה?
אם אתם מאמינים לכך, הנה מספר שאלות שאולי תרצו לשאול:
- מדוע מדינה שטוענת שהיא מעוניינת באנרגיה גרעינית בלבד תבנה מתקני העשרה תת-קרקעיים מוסווים?
- מדוע מדינה בעלת משאבי אנרגיה טבעיים עצומים תשקיע מיליארדים בפיתוח אנרגיה גרעינית?
- מדוע מדינה שרוצה בתוכנית גרעינית אזרחית בלבד תמשיך ותבוז להחלטותיה הרבות של מועצת הביטחון של האו"ם ותספוג את העלויות של עיצומים כלכליים משתקים?
- ומדוע מדינה עם תוכנית גרעינית לצורכי שלום תפתח טילים בליסטיים בין-יבשתיים, טילים שכל מטרתם היא לשאת ראש טיל גרעיני? אתה לא בונה טילים מסוג זה כדי לשאת חומר נפץ למרחק אלפי קילומטרים. אתה בונה אותם למטרה אחת בלבד – לשאת ראשי נפץ גרעיניים. ואירן בונה כעת טילים שעל-פי ארה"ב יהיו מסוגלים להגיע לעיר הזאת בתוך שלוש או ארבע שנים.
אז מדוע שיעשו כל זאת? התשובה פשוטה: משום שאירן אינה בונה תוכנית גרעינית לצורכי שלום. אירן מפתחת נשק גרעיני.
בשנה האחרונה בלבד, אירן העשירה שלוש טונות של אורניום לרמה של 3.5%, הכפילה את המאגר של אורניום מועשר ל-20% והוסיפה אלפי סרכזות חדישות ומתקדמות. אירן גם המשיכה את עבודתה על כור המים הכבדים בעראק כדי שתוכל לפתח את מסלול הפלוטוניום לנשק גרעיני.
ומאז בחירתו של רוחאני, ואני מדגיש זאת, המאמץ ואדיר והקדחתני הזה ממשיך ללא הפוגה.
גבירותיי ורבותיי,
מתקנים גרעיניים תת-קרקעיים?
כורי מים כבדים?
סרכזות מתקדמות?
טילים בליסטיים בין יבשתיים?
לא קשה כל כך למצוא הוכחות שלאירן תוכנית לנשק גרעיני. קשה דווקא למצוא הוכחות שאין לאירן תוכנית לנשק גרעיני.
בשנה שעברה, כשנאמתי כאן באו"ם, הצבתי קו אדום. אירן נזהרה מאוד שלא לחצות את הקו הזה. אירן מתמרנת את עצמה להיות מסוגלת לחצות קו זה בריצה בעתיד ולבנות פצצות גרעיניות בזמן שתבחר לפני שהקהילה הבינלאומית תוכל לזהות זאת, לא כל שכן לעצור זאת.
אבל אירן ניצבת בפני בעיה גדולה: עיצומים.
מזה שנים, אני טוען, כולל מעל במה זאת, שהדרך היחידה לעצור את אירן מלפתח נשק גרעיני בדרכי שלום היא השילוב של עיצומים קשים עם איום צבאי אמין. כיום מדיניות זו נושאת פרי.
בזכות מאמציהן של מדינות רבות, חלק גדול מהן מיוצג כאן היום, ומנהיגותה של ארצות הברית, עיצומים קשים הצליחו לפגוע בכלכלתה של אירן. ההכנסות מנפט ירדו. המטבע שלה קרס. הבנקים מתקשים להעביר כספים.
כתוצאה מכך, מופעל על המשטר לחץ אדיר מצד העם האירני להסיר את העיצומים. זאת הסיבה לבחירתו של רוחאני בראש ובראשונה. זאת הסיבה למתקפת הקסם שלו. הוא אכן רוצה שהעיצומים יוסרו, זאת אני יכול להבטיח לכם, אך הוא לא מוכן לוותר בתמורה על תוכנית הנשק הגרעיני של אירן.
ראו כיצד האסטרטגיה עובדת: ראשית, חייך הרבה! חיוך אינו יכול להזיק. שנית, שלם מס שפתיים לשלום, לדמוקרטיה ולסובלנות! שלישית, הצע ויתורים חסרי משמעות בתמורה להסרת העיצומים! רביעית וחשוב מכל, הבטח שלאירן נשאר מספיק חומר גרעיני ותשתיות כדי לרוץ לעבר לפצצה בזמן שתבחר!
ידוע לכם מדוע רוחאני חושב שיוכל להצליח בתחבולה זו? משום שהאסטרטגיה שלו לדבר הרבה ולעשות מעט עבדה עבורו בעבר. הוא אפילו התרברב על כך. הנה הדברים שכתב בספרו בשנת 2011 על אודות כהונתו כראש צוות המשא-ומתן הגרעיני של אירן: "בזמן שדיברנו עם האירופים בטהרן, התקנו ציוד באיספהן..." למי שלא יודע, המתקן באיספהן הוא חלק חיוני של תוכנית הנשק הגרעיני של אירן. המתקן הזה הוא המקום שבו ממירים עופרת אורניום בשם "עוגה צהובה" לחומר שאפשר להעשיר. רוחאני התפאר וכתב: "יצירת אווירה רגועה איפשרה לנו להשלים את העבודה באיספהן".
הוא הוליך את העולם שולל פעם אחת. כעת הוא מאמין שיוכל לעשות זאת שוב. רוחאני חושב שיכול לאכול את "העוגה הצהובה" שלו ולהשאיר אותה שלמה.
ויש לו סיבה נוספת לחשוב הוא ייחלץ מעונש:
קוריאה הצפונית.
כמו אירן, קוריאה הצפונית גם הצהירה שתוכניתה הגרעינית הייתה לצורכי שלום. כמו אירן, קוריאה הצפונית גם הציעה ויתורים חסרי משמעות והבטחות ריקות בתמורה להקלת העיצומים. בשנת 2005, קוריאה הצפונית קיבלה הסכם שאנשים רבים בעלי כוונות טובות שיבחו. במאמר מערכת בניו-יורק טיימס דאז נכתב: "מזה שנים רבות, יודעי דבר בענייני חוץ הצביעו על קוריאה הצפונית כסיוט האולטימטיבי... משטר דיקטטורי סגור, עוין ופרנואידי עם תוכנית גרעינית תוקפנית. מעטים מאוד יכלו לחזות תוצאה מוצלחת. ובכל זאת, קוריאה הצפונית הסכימה השבוע בעיקרון לפרק את תוכניתה לפתח נשק גרעיני, לחזור לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, לציית לאמצעי ההגנה של האמנה ולהכניס פקחים בינלאומיים...כנראה שהדמוקרטיה באמת עובדת".
סוף ציטוט.
שנה לאחר מכן, קוריאה הצפונית הפעילה את הפצצה הגרעינית הראשונה שלה.
עם זאת, מבלי להמעיט בסכנתה של קוריאה צפונית גרעינית, הסכנה הזאת מחווירה לעומת הסכנה של אירן בעלת נשק גרעיני.
לאירן עם נשק גרעיני תהיה אחיזת חנק על משאבי האנרגיה המרכזיים בעולם. היא תוביל להעשרה גרעינית בכל רחבי המזרח התיכון ותהפוך את האזור הבלתי יציב ביותר על פני האדמה לחבית חומר נפץ גרעינית.
לראשונה בהיסטוריה, השד של טרור גרעיני יהפוך לסכנה ברורה ומיידית. אירן בעלת נשק גרעיני בלב מזרח התיכון לא תהיה קוריאה צפונית נוספת. היא תהיה 50 קוריאות צפוניות!
אני יודע שיש כאלה בקהילה הבינלאומית שחושבים שאני מפריז באיום. הם יודעים שהמשטר האירני מוביל קריאות "מוות לארצות הברית", "מוות לישראל", שהוא חותר למחוק את ישראל מהמפה. אבל הם חושבים שהרטוריקה הפראית הזאת היא אך ורק רברבנות קולנית לצורכי פנים. האם הם לא למדו דבר מההיסטוריה?
במאה שחלפה למדנו לקח מרכזי: כאשר משטר קיצוני עם שאיפות גלובליות מקבל כוח עצום, התאווה שלו לתוקפנות הופכת לבלתי מוגבלת.
יכול להיות שהעולם שכח לקח זה; העם היהודי לא שכח.
הקנאות של אירן אינה רברבנות קולנית. היא אמיתית.
אסור לאפשר למשטר הקנאי הזה להתחמש בנשק גרעיני.
אני יודע שהעולם עייף ממלחמות. אנו בישראל מכירים יותר מדי טוב את מחיר המלחמה. אך ההיסטוריה לימדה אותנו שעל-מנת למנוע מלחמה מחר, עלינו להיות קשוחים היום.
וזה מעורר את השאלה, האם הדיפלומטיה יכולה לעצור איום זה? הפתרון הדיפלומטי היחיד שיעבוד הוא כזה שמפרק לחלוטין את תוכנית הנשק הגרעיני של אירן ומונע ממנה לפתח תוכנית כזאת בעתיד. צדק הנשיא אובמה שאמר שאירן חייבת לגבות את המילים הפייסניות שלה בפעילות שקופה ומשמעותית שניתנת לאימות. כדי שיהיה משמעותי, על כל פתרון דיפלומטי לדרוש מאירן לעשות ארבעה דברים:
1. להפסיק כל העשרה של אורניום כפי שנקבע בכמה החלטות של מועצת הביטחון.
2. להוציא משטחה את כל המאגרים של אורניום מעושר.
3. לפרק את התשתיות ליכולת פריצה גרעינית, כולל המתקן התת-קרקעי ליד קום והצנטריפוגות המתקדמות בנתנז.
4. להפסיק כל עבודה בכור המים הכבדים להפקת פלוטונים בעראק.
צ
עדים אלה ישימו קץ לתוכניתה לנשק גרעיני של אירן ותסיר את יכולתה לפריצה.
יש כאלה שמוכנים להשאיר לאירן יכולת כלשהי להעשיר אורניום. אני מציע להם לשים לב היטב למה שרוחאני אמר בנאום בפני המועצה העליונה למהפכה התרבותית שפורסם בשנת 2005:
"מדינה שיכולה להעשיר אורניום לרמה של כ-3.5%, תהיה לה גם היכולת להעשירו לכ-90%. מדינה שיש לה יכולת למיחזור דלק כמעט מבטיחה שהיא תוכל גם לייצר נשק גרעיני"
בדיוק כך. בדיוק בגלל זה חייבים לפרק את תוכנית הנשק הגרעיני של אירן באופן מלא ועם יכולת לאמת את זה. לכן גם חייבים להמשיך את הלחץ על אירן.
זה מה שעל הקהילה הבינלאומית לעשות: ראשית, להמשיך את העיצומים. אם אירן תקדם את התוכנית לנשק גרעיני שלה בזמן המשא-ומתן, תגבירו את העיצומים. שנית, אסור לקבל הסכם חלקי. הסכם חלקי יסיר את העיצומים הבינלאומיים שנבנו לאורך שנים רבות, ובתמורה תקבלו ויתורים שטחיים שאירן תוכל להפוך בתוך שבועות בודדים. שלישית, תסירו את העיצומים אך ורק כאשר אירן תפרק לגמרי את תוכניתה לנשק גרעיני.
חברים,
הקהילה הבינלאומית הורידה את אירן לקרשים. אם תרצו להביס את תוכניתה הגרעינית של אירן ללא מלחמה, אל תסירו את הלחץ. תמשיכו אותו.
כולנו רוצים להעניק סיכוי לדיפלומטיה להצליח. אבל כשמדובר באירן, ככל שהלחץ גבוה, כך הסיכוי גבוה יותר.
לפני שלושה עשורים, אמר הנשיא רייגן: לסמוך אך לאמת. בכל הקשור לתוכניתה הגרעינית של אירן, הנה העצה שלי: אל תסמכו, תפרקו ותאמתו.
גבירותיי ורבותיי,
ישראל לעולם לא תקבל נשק גרעיני בידיי משטר קיצוני המבטיח שוב ושוב למחוק אותנו מהמפה. כנגד איום שכזה, לא תהיה לישראל ברירה אלא להגן על עצמה. שיהיה ברור לחלוטין: ישראל לא תאפשר לאירן להשיג נשק גרעיני. אם ישראל תיאלץ לעמוד לבד, היא תעמוד לבד. אולם ישראל יודעת שכאשר היא עומדת לבד, היא מגינה על רבים אחרים.
הסכנה של אירן עם נשק גרעיני והופעתם של איומים רבים אחרים באזורנו הובילו רבים משכנינו הערבים להכיר בעובדה שישראל איננה האויב שלהן. זה מעניק לנו הזדמנות להתגבר על עוינות ישנה ולבנות יחסים חדשים, ידידויות חדשות ולהפיח תקוות חדשות.
ישראל מקבלת בברכה יחסים חדשים עם העולם הערבי הרחב. אנו מקווים שהאינטרסים המשותפים לנו והאתגרים המשותפים שמולם אנו מתמודדים יובילו לבניית עתיד של שלום.
ישראל ממשיכה במאמציה להשיג שלום היסטורי עם שכנינו הפלשתינים, שלום שישים קץ לסכסוך בינינו אחד ולתמיד. אנו רוצים בשלום המבוססת על ביטחון והכרה הדדית, שבו מדינה פלשתינית מפורזת תכיר במדינה היהודית של ישראל.
אני נשאר מחויב להשגת פיוס היסטורי ולבניית עתיד טוב יותר לישראלים ופלשתינים כאחד. כמובן שאין לי אשליות לגבי הקושי בדבר. תהליך השלום בין הישראלים לבין הפלשתינים החל לפני עשרים שנה. שישה ראשי
ממשלה בישראל, ואני בתוכם, לא הצליחו להשיג שלום עם הפלשתינים. קודמי בתפקיד היו מוכנים לוויתורים כואבים. גם אני מוכן. אולם, עד כה, המנהיגים הפלשתינים לא הראו מוכנות לעשות את הוויתורים הכואבים שעליהם לעשות כדי לסיים את הסכסוך. על-מנת שיהיה שלום, על הפלשתינים להכיר במדינה היהודית ויש לדאוג לצורכי הביטחון של ישראל.
אני מוכן לוויתור היסטורי כדי להשיג שלום אמיתי ובר-קיימא. אולם לעולם לא אוותר על ביטחונו של עמי ועל ביטחונה של מדינתי – שהיא המדינה היהודית האחת והיחידה.
גבירותיי ורבותיי,
ביום קר בשלהי המאה ה-19, סבי נתן ואחיו הצעיר יהודה עמדו בתחנת רכבת בלב אירופה. חבורה של בריונים ראו אותם ררצו לעברם עם אלות תוך צעקות "מוות ליהודים!" סבי קרא לאחיו לברוח ולהצל את חייו והוא עמד נגד ההמון הגועש לבדו.
היכו אותו עד אובדן העשתונות והשאירו אותו למות. לפני שאיבד את ההכרה, מתבוסס בדמו, אמר לעצמו "איזו חרפה! איזו חרפה! צאצאיהם של המכבים מוטלים בבוץ, חסרי אונים להגן על עצמם". הוא הבטיח לעצמו שאם ישרוד, הוא ייקח את משפחתו למולדת היהודית כדי לבנות עתיד לעם היהודי.
אני עומד כאן היום כראש ממשלת ישראל משום שסבי קיים את הבטחתו.
לישראלים רבים סיפור משפחתי דומה: הורה או סב שברח מכל סוגי הדיכוי שאפשר לדמיין, שבאו ארצה להתחיל חיים חדשים בארץ מולדתנו עתיקת הימים. כיום העם היהודי המוכה שנשאר למות הפך לעם תוסס ומשגשג, עם שמגן על עצמו עם אומץ ליבם של המכבים המודרניים, עם שפיתח אין ספור אפשרויות לעתיד. בזמננו מומשו חזונם של הנביאים. כפי שאמר הנביא עמוס:
"ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות ויישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גינות ואכלו את פרים, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד".
גבירותיי ורבותיי,
עם ישראל חזר לביתו ולעולם לא ייעקר ממנה שוב.
