של מי החיים האלה?

משמח לראות שלאחרונה גדל מספר המבקרים בסרטים דוקומנטריים. אומנם מדובר בסינמטק, מאחז שיש לו קהל צופים מיוחד, אך מעודד לגלות אולם גדול מלא עד אפס מקום והקרנות חוזרות בעקבותיו. שלשת הסרטים הדוקומנטריים המדוברים כאן הם על הזמר / שחקן הצרפתי איב מונטאן, אשר, כצפוי, משך את רוב הקהל, מאחר שהבטיח גם הנאה אודיו-ויזואלית משיריו הנצחיים, הסרט על הבמאי הספרדי לואיס בונואל והסרט על הסופר האמריקני ג'ון ארווינג. להיות איב מונטאן (שנת הסרט: 2011) את קולו העמוק ושיריו הבלתי נשכחים של איב מונטאן (1921-1991) ודאי כולם מכירים, אך את ההיסטוריה שלו, אולי פחות. הסרט בנוי בצורה כרונולוגית ומציג את התפתחותו האמנותית והפופולריות של הזמר. יחד עם זאת מתגלים גם הפן הפוליטי שלו ועמדותיו החברתיות שהתבטאו בתמיכתו במפלגה הקומוניסטית, כולל השתתפות בהפגנות ונסיעות למוסקבה. ההתפכחות לא אחרה לבוא ועמה האכזבה מהמפלגה הקומוניסטית. אולם בינתיים רכש מונטאן אהדה רבה בקרב הציבור ואף היה מועמד לנשיאות צרפת. פן אחר, ומתבקש, של הזמר הם חייו האישיים והרפרטואר האמנותי שלו. מונטאן (איבו ליוי, במקור, האם היה יהודי? הסרט לא נוגע בכך), יליד איטליה, עבר עם משפחתו לגור במרסיי, הופיע שם בשירה וריקוד בסגנון סטפס, התגלה ע"י אידית פיאף שחשפה אותו לקהל הפריזאי ואף היה מאהבה. היה נשוי לשחקנית הצרפתיה סימון סניורה כל חייה. הזוג הנוצץ היה נערץ בצרפת, אך חיי הנישואין שלהם ידעו עליות ומורדות, בעיקר כאשר נסע לארה"ב לשחק לצידה של מרלין מונרו בסרט "בוא נעשה אהבה"(1960). כצפוי, גם מונטאן לא עמד בפני הקסם של מונרו ולא לשווא מיהרה אשתו, סימון סניורה, להוליווד, לחקור את הדבר ממקור ראשון, ולהחזירו מיד לצרפת. מכאן ואיך הידרדרו יחסיהם, סניורה החלה לשתות ומראיה איבדו את יפיים. הם נשארו נשואים עד יום מותה (1985), ללא ילדים משותפים (לסניורה היה בן מנישואין קודמים). אח"כ נישא מונטאן לעוזרת האישית שלו הצעירה ממנו, ובגיל 67 נולד לו בן ממנה. הוא נפטר בגיל 70 מהתקף לב. למרות הופעותיו הרבות בפני קהל, מונטאן מודה כי סבל מפחד במה וכל פעם חשש מכישלון. הוא היה פרפקציוניסט וערך חזרות אין ספור לפני כל הופעה, וכן התמיד בתרגילי כושר. בהמשך, העדיף להופיע בסרטים של טובי הבמאים בצרפת, כמו 'בוא נעשה אהבה' עם מרלין מונרו, סזר ורוזלי, גרסון, ז'אן דה פלורט, מנון, Z, גרנד פרי ועוד. מבנה הסרט: כרונולוגי, מתבסס על הופעותיו בעולם כולו שצולמו ברובן, הסרטים בהם הופיע, וכמובן, על חומר ארכיוני רב שצולם כיאה לזמר מס' 1 של צרפת, סלבריטאי ואישיות פופולרית ביותר. הבמאי לואיס בונואל (הסרט: 2012) במאי הסרט: ז'אן-קלוד קרייר - תסריטאי וחבר, ובנו, חואן לואיס בונואל. הסרט על במאי הקולנוע הספרדי לואיס בונואל (1900 - 1983) הופק ע"י בנו וחברו, התסריטאי ואיש הצוות שלו, שלמרבה האירוניה הכיר את הבמאי יותר טוב מבנו, שכן היה צמוד אליו בעשייה קולנועית כעשרים שנה. שני אלה מובילים את הסרט בשיחותיהם על האב/החבר שנפטר כשלשים שנה קודם. בחירתם להתמקד בערים בהם עבד וחי אולי מוצדקת, כי הן מציינות נקודות מפנה בחייו וביצירתו, אולם ההתמקדות המוגזמת בפרטים באתרים אלו ופחות ביצירותיו, בסרטים שלו, מהווה את חולשת הסרט הארוך למדי. פרק חשוב ביצירתו של בונואל, הסרטים האחרונים, ביניהם סרט המופת "יפהפיית היום" (Belle de jour) עם קתרין דנב הנפלאה, בכלל לא מופיע. האם בגלל חוסר תקציב, סרט ממילא ארוך מדי? בונואל ידוע, אולי, בקהל הבינלאומי בזכות קשריו עם הצייר הספרדי דאלי. שניהם יחד יצרו את הסרט הסוריאליסטי הראשון "כלב אנדלוסי" (1928) שהפך כבר למניפסט הקולנוע הסוריאליסטי: סצנות פרובוקטיביות, לעיתים מזוויעות, כמו דקירת אישון העין בסכין מטבח, חוסר קוהרנטיות וחוסר קשר בין הסצנות. כל אחד מהם היה חתום על סצנות משלו שלעיתים נבעו רק מהחפצים שהיו סביבם, ללא משמעות מכוונת, כפי שמודים היוצרים עצמם. שנים אח"כ מבקרים ותיאורטיקנים ניסו לתת לסצנות משמעויות שונות ומשונות. יוצרי הסרט מדגישים את הרוח הקונדסית וחוש ההומור של בונואל שהתבטאו ב"מתיחות" על הסט ובאירוניה בסרטיו (בעיקר על מעמד הבורגנים). בהמשך יצר את "תור הזהב" (1930) L'Âge d'Or . בונואל נחשב לאחד מאבות הסוריאליזם בקולנוע, אולם חלק מסרטיו, בעיקר אלו שנעשו במקסיקו, מזכירים יותר את הניאו ריאליזם האיטלקי: הם מראים את העוני והחיים בשולי העיר ("אדמה ללא לחם" , "אנקת גבהים" על-פי אמילי ברונטה), את המעמד הנמוך, נשים ומשרתות הכנועות למעמד שמעליהן. מבנה הסרט: כאמור, הסרט נע בין הערים בהם גר ויש לכך משמעות עמוקה. בונואל נולד בספרד, למד באוניברסיטת מדריד יחד עם המשורר גרסיה לורקה והצייר סלבדור דאלי וכמובן, הושפע מהם. בהמשך, עבר לפריס שם התוודע לסוריאליזם והשתלם בקולנוע תוך כדי עבודה עם הבמאי ז'אן אפשטיין. הוא עבר לארה"ב וקיבל עבודה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו- יורק, אולם אז התערב דאלי וגרם לפיטוריו כששכנע את הקרדינל של ניו-יורק שבונואל מחלל את הקודש (סרטו "וירדיאנה" שזכה בפרס כפת הזהב בפסטיבל קאן נאסר להקרנה בספרד). לאחר שלא מצא עבודה, נאלץ בונואל לעזוב את ארה"ב, ומאחר שגם לספרד לא היה יכול לחזור עקב שלטונו של פרנקו (גם פיקסו נשבע - וקיים- שלא יחזור לספרד כל עוד פרנקו בשלטון), נאלץ לנדוד למקסיקו, שם זכה לאזרחות ולכבוד רב. בהמשך, פנה אליו דאלי (1966) לעבוד שוב יחד על סרט המשך ל"כלב האנדלוסי", אך בונואל דחה אותו בשאט נפש. "אנשים כמו דאלי חיים ומתים לבד", אמר בונואל שנפגע עמוקות מבגידת חברו לשעבר. בשנות ה-70 חזר לפריז וביים את סרטיו החשובים כמו יומנה של משרתת, יפהפיית היום (1966), וירידיאנה (1961), סוד הקסם הבורגני (1972), תשוקה אפלה (1977) שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ועוד. פרסים: פרס דקל הזהב, פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, פרס אריה הזהב מועמדויות: פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, פרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר. לאחרונה קיימו הסינמטקים בארץ רטרוספקטיבה לסרטיו. 1. העולם ע"פ ג'ון ארווינג (2012) הסרט על דרך יצירתו של הסופר ג'ון ארווינג (1942) נעשה בחייו, בשיתופו, כשהוא מוביל ומסביר את דרך כתיבתו. ארווינג היה מתאבק (לא מתאגרף) במשך 20 שנה במקביל ללימודיו באוניברסיטה ולעבודתו, והוא משווה את שני העיסוקים הללו. בשניהם יש להתאמן שעות, ימים ושנים עד הקרב, הקצר יחסית, או הוצאת הספר. על כל ספר הוא עובד בין 5-7 שנים והוא מתאר זאת כעיסוק ארוך טווח, מלאכה, "אז למה לא ליהנות כבר מהתהליך". את הכתיבה הוא מבצע בעט, ביד. בעבר כתב בעיפרון, כדי שיוכל למחוק, אך זה התיש אותו וגרם להתכווצות האגרוף. הוא מתחיל מהסוף. הרצוי, לדבריו, הוא לסיים במשפט על שמו נקרא הספר. אבל אין לכפות זאת על הסיפור. כך גם הניסיון לפרש את ספריו ע"פ הביוגרפיה שלו הוא פשטני מדי, לדבריו. יש יסודות אוטוביוגרפיים שודאי השפיעו על יצירתו והופיעו בה, אך הוא שינה את הדמויות לבלי הכר. כך גם מעידות הדמויות אותן ראיין בזמנן לצורך הכתיבה ומופיעות גם בסרט. הן קיימות בספר אך בשינוי אדרת. בהתאם לרוח זו, הבמאי לא מנסה לספר את הביוגרפיה של ארווינג או לתת פרטים מעברו. אלה מתגלים תוך כדי התחקותו של הסופר אחר הפרטים עליהם הוא כותב. הוא מראיין זונות ושוטר ברובע הפנסים האדומים באמסטרדם, צייר קעקועים, מנגן אורגן, עובדי מסעדה, רופאים המסבירים לו איך אפשר להרוג את הדמות מעבר לתנאים הסבירים הגורמים למוות... בינתיים אנו למדים שהוא נשוי בשנייה ואשתו מלווה אותו במסעותיו. הוא אובססיבי בדאגתו לשלום ילדיו, אלמנט המופיע גם בספריו. זהו טבעי לכל הורה, הוא טוען, ולמרות התנערותו מכך, הביוגרפיה שלו רק מחזקת נטייה זו: עוד בטרם לידתו הוא ננטש ע"י אביו שלא רצה להינשא לאמו. נאמר לו כי אביו מת, אולי במלחמת העולם, אז שרת בצבא. אולם בגיל מאוחר הוא מגלה שאביו היה צופה בו בתחרויות ההאבקות בהן השתתף, בלי ידיעתו. לדבריו, הוא לא חיפש את אביו כי לא רצה לפגוע באביו החורג שאימץ אותו מגיל שש וגידל אותו באהבה. מבנה הסרט: ביקור במקומות וראיונות עם אותן דמויות שראיין בעבר לצורך הכתיבה. מכיוון שהסופר חי, הוא מוביל את הסרט. הקריינות (voice over) היא של ארווינג עצמו המקריא מספריו או מתראיין בערבי הראיונות הרבים שנכפים עליו לצורך קידום הוצאת ספריו. כמו ספריו ומסעותיו, גם סרט זה מרתק במיוחד. יש להצטער רק על שלא דובר כלל על הסרטים שנעשו על פיהם וכך לא נעשה כל ניסיון להשוות בין הספרים והסרטים. מספריו: העולם על-פי גארפ, 1978 (הסרט-1982 היה מועמד לשני אוסקרים), מלון ניו המפשייר 1981 (הסרט 1984), תקנות בית השיכר 1985 (סרט), הלילה האחרון בנהר המפותל 2009, בתוך אדם אחד 2012 ועוד. ג'אנר הסרטים הדוקומנטריים לכל סוגיו פורח גם בארץ. כמובן, בתקציב נמוך בהרבה, תלוי במספר המענקים המחולקים ע"י קרנות הקולנוע בארץ (בלעדיהן כמעט ואי-אפשר להפיק פה סרט). אציין רק את "אני ביאליק" של אביב טלמור, המשייט בין הדוקומנטרי והבידיוני ומצליח לעורר סקרנות, ולו רק בזכות הרמז שבין הבמאי והמשורר הלאומי שלנו יש, אולי, קרבה משפחתית. ויש גם סרטים "רגילים" המתחפשים לדוקומנטריים: כמו 'קיסר חייב למות'. האחים טאביאני רקחו סרט שהוא סיפור על קבוצת אסירים המציגים את המחזה 'יוליוס קיסר' ומזדהים עם העלילה. הטיפול המינימליסטי והמאופק של היוצרים מדמה עשייה דוקומנטרית משובחת.