עיתון ה"וושינגטון פוסט", רב ההשפעה, המופיע אף הוא בשפה האנגלית, מופץ בעיקר בקרב פקידי הממשל ומקבלי ההחלטות בממשל האמריקני אולי יותר מהשפעתו של ה"ניו-יורק טיימס", שבאופיו, בנטיותיו ובמעמדו מזכיר לי את
עיתון הארץ, את בכיר כותביו
גדעון לוי, את
רזי ברקאי מגל"צ, את
רביב דרוקר מערוץ 10 ועוד רבים מהאג'נדה. לכן, אין זה פלא ואף אין זה מפתיע כלל מדוע התקשורת בארץ בחרה להתמקד בפרסום דבר המערכת של ה"ניו-יורק טיימס", לצטט מתוך המאמר שנכתב בעיתון זה, ללא כל אזכור קטן, ודאי לא מאזן, את שנכתב ב"וושינגטון פוסט": כי "אי ההגעה להסכם עם האירנים בסוף השבוע ועשרת הימים עד לקיום הסבב הבא של השיחות הם 'מזל', וכי ישנו היגיון בהתנגדות הישראלית להסכם שהתרקם. בתגובה להתרסה של ה'ניו-יורק טיימס': חבל שאין הסכם".
הגיע הזמן שיתייצב עיתונאי ישראלי, בעל יושרה, שדעתו האובייקטיבית נאמרת, נכתבת ונחשבת בעיני רבים (ולא רק בעיניהם של הרבים מלשון: ריב) תוך כדי שמירה על ערכי המקצוע, שישכתב את האמת, האם ועד כמה ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו נאבק על עצם קיומנו בפרשת האיום הגרעיני האירני, ואולי בכך יציל את כבוד המקצוע ואת עמיתיו העיתונאים, שאינם מפסיקים להלך עלינו אימה כל אימת שפורץ ויכוח עם גדולת ידידותינו ארה"ב.
ומכאן ואילך, הנושא מוסט, אין ויכוח על עצם קיומנו, ישנו מסע דה-לגיטימציה האם נכון להתווכח, האם נכון לעמוד על המשמר, אל מול הכניעה, אל מול הגברת השנאה העצמית. אז מתווכחים, זה בריא, זה מעיד על עמידה איתנה ושמירה על האינטרסים של מדינת ישראל. גם אם אינם עולים בקנה אחד מול האינטרסים של ארה"ב. אבל האיום הגרעיני נדחק, ומה שמעניין זה הוויכוח, מי כופף את מי, מי היה הראשון להתחיל? העיתונאים הרי נחפזים, הם שכחו כיצד מבררים את האמת, כיצד מאמתים ידיעה, הם אלה הנכנסים לחרדות בגלל החיפזון, "אני חייב לפרסם בכל מחיר", "הידיעה מוכרת", "מגדילה את הרייטינג". ודרך אלה הם מנסים "להדביק" את הקורא הישראלי בתסמונת העיתונאי המאיים.
לשמחתי, הקורא הישראלי די אינטליגנטי ומחוסן דיו. לא נתקלתי בכותרת שתעיד כי בזכות עמידתו האיתנה, אמונתו והתמדתו של ראש ממשלת ישראל בעיית הגרעין האירנית היא על סדר יומה העולמי של התקשורת הבינלאומית. לעולם ברור, כי האיום הקיומי של אירן גרעינית הוא איום כלל עולמי, שאינו מהווה איום רק על ישראל (בהארץ ובארץ,
יובל דיסקין,
מאיר דגן,
גבי אשכנזי,
אהוד אולמרט ועוד רבים חושבים אחרת).
הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על שלטון מממן, מעודד ותומך טרור, על שלטון האייתולות המונע ממניעים דתיים איסלאמיסטיים פונדמנטליסטיים, מדבר על כורים גרעיניים ל"צרכי שלום" - כל אלה לא מחזיקות מים, אבל מול עולם צבוע המנוהל ממניעים כלכליים, רודפי כסף (כמו שרדפו אחר ההון היהודי ואוצרותיו האמנותיים, עד כדי החרמתם עד ימינו אנו), חוזים כלכליים עתידיים ו"שמנים" עם אירן - זה עובד.
אותם אייתולות אך לפני זמן איימו על אירופה וישראל בהכחדתן. זכרון העולם כל כך קצר עד כי שכח כי אירן פעלה וממשיכה לפעול תוך כדי הפרות בינלאומיות ובניגוד להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם, ובעוד עשרה ימים הטרור ינצח, פורעי החוק והסדר הבינלאומי יקבלו הכשר ולגיטימציה כשייחתם ההסכם עימם. ואת העיתונאי הקטן מעניין הדבר הגדול: "נתניהו היסטרי". אז לתשומת לבך עיתונאי קטן - אצל בוס גדול, אדם היסטרי אינו מסוגל "לזכור ולא לשכוח"!
